והימים ימי ראשית הניינטיז. הלהקה הטבריינית "התפוצצות הצבע" מקבלת הצעה להקליט אחד משיריה לדיסק אוסף אינדי חדש של ספי כרמל (כרמל היה טכנאי ואיש סאונד, שהוציא באותה תקופה סדרה של אוספים המכילים שירים של להקות צעירות ואלמוניות- ביניהן זקני צפת, רעש, ג'וני הכבאי של שי נובלמן ואחרות). יש צורך להשיג גיטריסט להקלטות, ועל כן נשלח חבר הלהקה שי להב לפרסם מודעה בעיתון "העיר" כדלקמן: "דרוש גיטריסט להקלטת שיר לדיסק החדש של ספי כרמל". לבסוף נמצא הגיטריסט המיוחל- בחור בן 16.5 מחולון ושמו אורן ברזילי, שהיה היחיד שטרח לענות למודעה ולהתקשר...
באותו יום נפגשו השניים בביתו של שי, כדי ללמד את אורן את השיר לקראת יום ההקלטות, אך באולפן הוחלט לבסוף לא להשתמש בקטע הנגינה של אורן.

כשנה עברה. שי נכנס לחנות המוזיקה המיתולוגית "האוזן השלישית" ואורן הופיע מולו. באותם ימים, אחרי לילה אומלל בשירותי פאב חיפאי עלום שם (הסיפור המלא בקרוב באתר, סבלנות!), החליט שי לוותר על שאיפותיו לקריירה קולנועית, ופינטז להיות מפיק להקות. "וואלה", אמר אורן, "יש לי להקה", והשניים קבעו פגישה, אליה הביא אורן קסטה של להקתו דאז, Rust. "שמתי את הקסטה בטייפ ופשוט נהרסתי", מספר שי, "אורן שר, טריו בס-תופים-גיטרה, הכל באנגלית, ג'ימי הנדריקס כזה, משהו באמת גאוני, ממש יפה".

זמן קצר לאחר מכן פגש שי במקרה ברחוב את רווית פררה, מי שהייתה אז מנחת התוכנית "תוסס" בערוץ הראשון והיחיד, שהייתה בעבר שותפתה לדירה של חברתו של שי. רווית הייתה באותה תקופה מנהלת אומנותית של פאב בשם "העלייה השנייה", מקום קטנצ'יק ואפלולי ברחוב יורדי הסירה בת"א.
"אתה רוצה להופיע?", היא שאלה. "משלמים 100 ש"ח להופעה ואתה יכול להופיע פעם בשבוע". שי מיד קיבל את ההצעה: "מאה ש"ח, שזה לפני יותר מ-10 שנים, זה הרבה כסף למישהו צעיר. זה נגיד, כמו היום 500 שקל. פעם בשבוע, אמרתי- בואנה, זה נותן לי חצי משכורת חודשית, סגרתי רק מזה. וזאת הייתה הסיבה בסך הכל". עכשיו נותר רק להקים את הלהקה.
שי מיד התחיל בסבב טלפונים לכל מכריו שניחנו בכושר נגינה כלשהו, ביניהם לאורן, לאחר שהתלהב מביצועי הגיטרות שלו ב-Rust. שוב היה אורן היחיד שמיד ענה בחיוב. עתה שנוצר ההרכב, התקשר שי לרווית לברר את תאריך ההופעה. "עוד עשרה ימים", היא אמרה. לשי ואורן לא היה כלום באמתחתם- לא שירים, לא חזרות, שום דבר בקיצור - ועל כן מיד ענו ללא היסוס: "בסדר, אין בעיה"...

שי סיכם עם רווית שהלהקה תנגן 7 שירים, חצי שעה הפסקה ושוב אותם 7 שירים - בתקווה שבזמן הזה יתחלף הקהל בפאב... "הראש היה לעשות קברט", מספר שי, "לא חשבנו על להקת רוק, בכלל לא, אלא אמרנו- מקום קטן, פאב, משהו קברטי כזה, מין "הבידור הזול של הערב", לאס וגאס כזה בקטן, עלוב כזה. זה היה הרעיון. והרעיון היה שאורן מנגן בגיטרה, ולי היה מחשב. הייתי מתכנת בו את התופים, את הבס, את הקלידים, על זה אורן מנגן בגיטרה ואני הייתי שר. היו לנו עשרה ימים, אמרנו- שבעה שירים, זאת אומרת כל יום שיר אחר, ואז יש לנו עוד יומיים לעשות חזרה על כל השבעה שירים והופעה. מה, לא הגיוני?..".

מהרגע שהוחלט העניין, הפך אורן למנוע טורבו חסר פשרות. כל יום היה מתייצב אצל שי עם בוקר, ובעוד שי רק משפשף את עיניו ולוגם קפה של בוקר, אורן היה מדבר, מעלה רעיונות, מחבר גיטרה, מתחיל לנגן, ומשמיע לשי את מיטב המוזיקה של אותה תקופה- פיקסיז, סמשינג פאמפקינז, סטון רוזס וכו'. לשי היו קטעי שירים, רעיונות לא מגובשים, חצי בית, רבע פזמון, ושיר אחד כמעט גמור- "כל יום כל יום". שי היה זורק את רעיונותיו, אורן מתחיל לנגן, שי רושם את המילים על המקום, עוצרים קצת לסדר את מבנה השיר, ובסוף היום, בחצות או אחת בלילה, היה שיר מוכן. כך למשל נוצר "סקס": לשי היה את הבית של השיר שהיה מעין קטע דיבור איטי יחסית, ובעודו מנגן לו שקט-שקט, נמתחו עצביו של אורן והוא מיד החל לצרוח את הפזמון במלוא גרון: "והיא רוצה לברוח, לא, לא, אין לה מנוח...", ובעבודה המשותפת נוצר על המקום השיר. אחרי שעיבדו כל שיר ותכנתו את המחשב, מספר אורן- "היינו עורכים את המבחן האמיתי: האם אפשר לרקוד עם השיר או לא".
העבודה הייתה מהירה- בית, פזמון, בית, פזמון, יאללה, אין זמן.. כשהמחשבה הייתה ש"אחר כך נסדר, יש זמן", אם כי בסופו של דבר, כשהוקלט האלבום, שירים כמו "סקס" ו"בואי דינה" נשארו בדיוק כמו במקור.

בגלל זה, מספר שי, מופיעה ב"הקומיקאים", שיר הפתיחה של המופע, השורה: "נארגן לכם מופע ונדאג לכל מילה, לא תהיה כאן יצירת מופת". מעין הצהרת כוונות- "אני מודיע לכם מראש, חבר'ה, אני מארגן מופע, אני לא יודע מה יהיה"...

ביום העשירי, אוקטובר 1991, התייצבו השניים למופע שכונה "מופע הארנבות של ד"ר קספר", שהכיל 7 שירים: הקומיקאים (בגרסה ארוכה יותר מזו שבדיסק הבכורה), כל יום כל יום, שרה בצבעים, שיר המת החי, הו-הו, שיר באנגלית ובואי דינה.
הרעיון המקורי היה שרווית פררה תהיה הזמרת, אבל היא התחרטה ושי החליף אותה "שמישהו יראה אותנו ויגיד- חבר'ה, יש לי בשבילכם זמר"... הלהקה הפכה ללהקת הבית של "העלייה השנייה", ופעם בשבוע היו יוצאים השניים לעת לילה עם פליירים ששוכפלו במשרד של הורים, ומדביקים אותם בכל העיר בקמח (למי שבוהה כרגע במשפט במבט של "קמח?!", הרי ההסבר של שי: "אתה לוקח בקבוק של קריסטל, ליטר וחצי, ריק, מנסר אותו למעלה, נהייה לך ג'ארה. שם קמח ומים, מערבב, לוקח מברשת מעפנה כזו, עושה שלוק, שם תד'ף, שלוק, שם ת'דף.. זה מחזיק בדיוק לשבוע שאתה צריך". עד כאן פינת בתיה עוזיאל). כל ערב נסב סביב נושא מסויים, ובין השירים שי היה נותן קטעי קישור מאולתרים עם בדיחות בענייני היום, שלעיתים גרמו לאורן להתפוצץ מצחוק באמצע השיר ולהפסיק לנגן.
אבל המופע לא הסתכם באותם שניים שהופיעו על הבמה- הקהל היה שותף בעשייה.

שי: "אני גרתי בגורדון פינת בן יהודה, ליד הבית שלי בדיוק היה בית ספר אנקורי. בעצם בלי בית הספר האנקורי הזה לא היינו מצליחים. אורן הכיר את כל החבר'ה מהבית ספר הזה, היו הרבה חולונים. כל יום בהפסקה באמצע העבודה, היינו יורדים לבית ספר הזה, מדברים איתם, מחלקים פליירים, וכל הופעה שלנו היו 30-40 חבר'ה מאנקורי. פשוט הם הרימו אותנו, והם הפכו להיות הקהל העקבי. והיינו מתייעצים איתם- היינו עושים הופעה- "טוב, יש לנו שיר חדש", גומרים לנגן- 'נו, איך היה?'. איזה 20-30 איש, אתה מכיר את כולם. פידבק על המקום. אם הם נניח לא אהבו שיר, אנחנו בחיים לא היינו עושים אותו".
אורן: אנחנו והקהל זה כמו מין שבט כזה שיוצר דברים ביחד. מוציאים אגרסיות שמצטברות".
חבורה גדולה התגבשה סביב הלהקה, חלק מהם חבר'ה של איציק הבסיסט (שמיד נגיע אליו) ושנקראה "היהודונים", וחלק חברים חולונים של אורן שלכל אחד מהם היה כינוי משלו- שוקו-בוקו, גולו, ביגפוט... (תציצו ברשימת התודות בסוף האלבום הראשון ותיווכחו בעצמכם). מעבר לפידבקים על השירים, היו החברים עוזרים בכל ענייני הלהקה: מספר אסף בר-לב, המכונה "מתקתק": "לכל אחד היה תפקיד מוגדר: למשל, עידו סהר היה עוזר במה ולימים הפך למנהל ההצגה של הלהקה ואחראי על הסמפלרים, רן גולני היה צלם הלהקה, ובתחילת הדרך כאשר הלהקה עוד הופיעה במקומות קטנים שמשתי כנהג ודוגמן".

לאחת ההופעות הראשונות ב"עלייה השנייה" הגיע דודי לוי, איש "נוער שוליים" שבדיוק התפרקה, שהופיע גם הוא במקום עם שמעון גלבץ במופע שירי יונה וולך. אורן, שלמד גיטרה אצלו שנים קודם (ואחיו למד עם דודי בתיכון), הזמין אותו להופעה. דודי הציץ ונדלק:
"ראיתי אותו ואת שי עם מחשב אטרי כזה, וזה היה ממש מגניב. אייטיז בטירוף. היה בזה מין Vibe מאד רענן. זה נורא הזכיר כל הזמן אתEMF לוכסן צ'ילי פפרז כזה, הם נעו על הסקאלה הזו עם תיבולים של נירוונה שפרצו באותו זמן. היה כמובן בוסר וקטן וכל זה, אבל היה סוג של רעננות שהייתה לקספרים לכל אורך הדרך. זה היה קופצני, זה היה שמח - זה היה מגניב. אני יכולתי לזהות את זה מאד בקלות, זה ממש קפץ החוצה. זה היה מגניב לשמוע, זה עשה טוב... בפירוש הרגיש עם פוטנציאל מאד גדול. לא היה לי ספק בזה".
דודי החליט לאמץ את הלהקה- להגיע לחזרות, לעבוד איתם על מבנה השירים, לטפל בנגינה, לעשות סדר וסקיצות ולהרביץ בחברים שיחות מוטיבציה.

אבל קודם כל, הסביר דודי לשי ואורן, צריכים נגנים. בס-תופים. שי: "כשהוא אמר לנו את זה, דמיין לך ביווס ובטהד כשהם נתקעים פתאום- מהההה?! סותר את כל האידיאולוגיה שלנו! אנחנו מחשב וגיטרה"..

חבורת היהודונים הגיעה לראשונה לאחת ההופעות בעלייה השנייה ושאלה את הקספרים אם הם מחפשים בסיסט והציעו את איציק רייזנברג, בן גילו של אורן, מהוד השרון, שהיה חבר בלהקת "סקסי סיידי".
באותה תקופה הוצע לקספרים להופיע במקום חדש וגדול יותר בשם "סדום", מועדון בן קומותיים ברחוב יבנה (בפינה מול "קפה נואר" שקיים היום). אורן ושי הגיעו לבחון את המקום ונבהלו: "נעמדנו ככה- אוי ואבוי.. אין סיכוי שאנחנו ממלאים את המקום הזה. זאת הולכת להיות פדיחה", מספר שי, "ואז מהלחץ אמרנו בוא נכניס גם בסיסט. לחלק את האשמה בשלוש"...
השניים קבעו חזרות עם איציק בשמונה בערב- "פתאום ב-23:30 הבנאדם מצלצל לי בדלת, נכנס לנו איזה שמנמן בריא כזה, ילד בן 17 וחצי, כולו ורדרד, ואנחנו דמיינו בסיסט, קעקועים, שרירי כזה.. אמרנו- אין מה לעשות, ההופעה בעוד יומיים.. מה שכן, הוא ניגן חבל על הזמן, הוא קלט את השירים תוך שניה".
להופעה הראשונה הוא הגיע עם דף תווים, מה שקצת הלחיץ את אורן. איציק: "הייתי מופיע עם כובע של טייסים כזה, זה היה משהו- מין בסיסט שמן כזה ושני ליצנים..".

מועדון העלייה השנייה נסגר, והארנבות, עכשיו טריו, עברו לנגן פעם בשבוע בסדום בפני קהל מלא. עתה כשנוסף הבס, התחדד הצורך במתופף לייב שיחליף את התופים המתוכנתים במחשב. אז החלה "תקופת המתופפים" של הלהקה: מתופפים שונים ומשונים עברו בחדר החזרות, כמה מהם נזרקו אחרי חזרה אחת. איציק: "היה מתופף אחד שהיה מסטול מדי, היה מנגן חצי שיר ונרדם.. חצי שיר והמקלות היו נופלים לו ואז הוא היה אומר- תמשיכו, תמשיכו, אני תיכף מצטרף"... במשך מספר הופעות הצטרף המתופף צפריר רינת ללהקה, אך הוא עזב מסיבות בריאותיות וכן לא התאים באופיו הג'אזי הלהקה.
איציק המליץ על צביקה כהן, שניגן איתו בלהקת "פיוק" ולמד אז בבית ספר רימון. השלושה נסעו לרימון לראות את המועמד: "אולם מטומטם, צביקה יושב עם התופים ואנחנו אומרים לו- ok, איזה מוזיקה אתה שומע? והוא- אני שומע בעיקר.. גלי עטרי.. נורית גלרון, ארץ ישראל..", מספר שי, "היינו בהלם, אבל איציק טחן לנו את המוח שהוא גדול. אז אמרנו, טוב, אנחנו כבר פה.. התחלנו ללמד אותו את המקצבים. הוא פשוט הסתכל עלינו כאילו- אתם רציניים, זה מה שאתם רוצים שאני אנגן? המקצבים המטומטמים האלו?"...
אאיציק: "והבאנו אותו לחזרה וכולנו עמדנו המומים פתאום הדברים נשמעו כמו קספר". דודי מוסיף: "אורן ושי היו הלידרים של הלהקה בצורה ברורה, אבל הארנבות נהיו הארנבות ברגע שאיציק וצביקה הצטרפו, אין ספק. אחד הדברים שהכי ייצבו את קספר במקום טוב זה היה הבס-תופים, הם נתנו בסיס מאוד גדול, וצביקה, יותר מאיציק, הוא תרם לעניין הזה, כי הוא ממש נתן יתדות נורא יציבות לבלאגן שהאחרים שמו על זה. הבלאגן הוא מבורך כמובן, במובן החיובי, אבל צריך משהו שיתפוס את זה. וצביקה היה קודם כל הדבר שתפס את זה".

במקביל להופעות בסדום, החלה הלהקה להופיע ברוקסן, בהתחלה בערבי להקות צעירות ואח"כ כמופע מרכזי.
במעבר לרוקסן דודי שכנע את הלהקה לשדרג את המופע, לוותר על קטעי הקישור ולהפוך מקברט למופע רוק: "זו הייתה מעין חגיגה עד עכשיו, אבל נורא בקטן, לא משנה מה קורה עדיין נמצאים בתוך הבלאגן. אבל כשלוקחים את החגיגה הזו ומעבירים אותה עם מיקרופונים דרך רמקולים גדולים, נותר דיסטנס עם הקהל. צריך להקפיד יותר על הנגינה, לעבור במה. עשינו המון חזרות, ממש, ומטפלים בכל שיר. לפני רוקסן נולד "סקס", "בין לבין".. לאט לאט גם נוצרו עוד שירים. זה היה משהו שהיינו עובדים עליו נורא נורא לפרטים, אני לא חושב שעבדתי על משהו כל כך לפרטים אי פעם. להיכנס לתוך קטע של איזה מעבר ואיפה, איזה בייס דראם ואיפה, לעשות להם סדר. והיה את כל הקטע האבהי- שיחות מוטיבציה ולאן ומה עושים והדינמיקות ביניהם. אני הייתי טרי אחרי נוער שוליים, שחיתי בדינמיקות האלו בעיניים עצומות- מה זה יגיד לזה ואיך והוא יגיב ואיך אני צריך להגיב בשביל שבהופעה יהיה בסדר..".
שי: "היינו נורא באקסטזה על מה שאנחנו עושים, רצינו שהכל יהיה מושלם, כך שהיינו עושים אלפי חזרות.. אני לא חושב שלהקות היום מבינות כמה צריך לנגן כדי להיות להקה. אנחנו פשוט ניגנו 8 שעות ביום, כל הזמן, וכולה היה לנו 10 שירים, כמה כבר אפשר לטחון אותם, אבל היינו יושבים על כל שטות, שזה יישב, שהכל יהיה בדיוק..".

בים הלהקות החדשות שפעלו באותה תקופה ברוקסן, בלטו הארנבות בשואו המטורף שלהם שכלל גם לוק מיוחד שחלק מהקהל חיקה: חולצות פלנל צבעוניות, משקפי שמש, פסים שחורים מתחת לעיניים, תחפושות.. גם כשהמופע הפך מקברט לרוק, עדיין נשאר בו משהו מהתיאטרליות של ההופעות הראשונות- ההשתוללויות, המשחקים, וגימיק חדש- הסטריפטיז.
הרעיון התחיל כשאורן רצה לשיר ללא נטל הגיטרה, והוא ושי התחלפו לשיר אחד בתפקידים- שי ניגן בקלידים קטע בלוז ואורן הניח את הגיטרה ופרץ בשירת בלוז מאולתרת בג'יבריש. בלהט המקצב הבלוזי עלתה לאורן האסוציאציה של סטריפטיז והוא הוריד חולצה. בסוף ההופעה, ברוריה, אמו של אורן שהייתה בקהל, אמרה לבנה: "אם אתה כבר רוצה להתפשט תעשה את זה כמו שצריך", ותפרה לו בובת ארנבת על תחתונים. מאז היה זה ההדרן הקבוע הסוגר את ההופעה- שי היה מנגן בלוז, אורן נשאר בתחתוני הארנבת, ואז לוקח בחזרה את הגיטרה ומנגן את שיר ההשתוללות האולטימטיבי- שמלה אדומה.

רונן בן טל מאולפני DB הגיע לאחת ההופעות ב"סדום" והפך למפיק הלהקה. במאי 1992 סגר בן-טל לארנבות את האולפן ליום שלם, בו הקליטה הלהקה הופעה שלמה לייב כמעין דמו לתקליט.
עוד קודם לכן, ערוץ 2, ששידר אז את שידורי הניסיון שלו, פנה ללהקה בהצעה להפיק קליפ ללהיטם הגדול "שמלה אדומה", שכר להם אולפן להקליט את השיר וצילם קליפ בהופעה חיה (הקליפ המוכר לשיר יצא מאוחר יותר). קסטת האודיו מאותן הקלטות הגיעה לידיו של השדרן גיל קומר ששידר אותה יום-יום במשך חצי שנה בתוכניתו.
עוזי פרויס, עורך מוזיקלי מיתולוגי בגל"צ, השתחרר משירותו בתחנה, ומסיבת הפרידה ממנו נערכה ברוקסן. למסיבת הפרידה הוא ביקש להביא את מופע הארנבות של ד"ר קספר, וכך החברים מצאו את עצמם ביום חמישי בלילה עולים להופיע מול כל המי והמי של תעשיית המוזיקה- חברות התקליטים, שדרנים, עורכים ועוד.

ההופעות צוברות תאוצה והארנבות ממלאים את הרוקסן שוב ושוב בקהל נלהב שמכיר את השירים, מחקה את הלבוש, וכל זאת ללא סינגלים ברדיו. ללהקה היה מפיק מוזיקלי (דודי), מנהל אישי (רונן), קהל, צלם סטילס (מאותה חבורה מהעלייה השנייה), קליפים (שהכין שחר ברלוביץ', חברו של שי) - רק חוזה הקלטות היה חסר. כאן החלה תחרות בין חברות התקליטים על החתמת הלהקה. הד ארצי היו הזוכים, ובאוגוסט 1992 החלו הקספרים בהקלטת אלבומם הראשון.

המשך הביוגרפיה... חלק שני:
מה רוצים ממך, כולם קוראים בשמך... או: האלבום הראשון וההיסטריה בעקבותיו