פרק ב' על פי שי, אם כן, מתחיל בחזרתם של הארנבות לארץ, להקליט את תקליטם השני.

הציפייה הייתה ל"עוד דיסק כמו הראשון"- להיט, קופצני וקליל באותם מקצבים מוכרים. אלא שבינתיים, באמריקה, החלו הקספרים לגלות את העולם הפסיכדלי- פינק פלויד הראשונים, סיד בארט, ווייט נויז, ובמקביל את הטראנס שהיה אז בראשיתו. הלהקה הרגישה מבולבלת מההיסטריה ותופעות ההערצה סביבה אחרי התקליט הראשון, החברים רצו ליצור תקליט אחר, שונה, עם אמירה, עם התמקצעות בנגינה ועם יותר ביטוי לכל אחד מהם ויותר מעורבות בכל התהליך.

דודי: "הגענו לתקליט השני, כולנו- גם הארנבות עצמן, גם אני, גם רונן, עם רף ציפיות כל כך גבוה, שזה היה תקליט נורא קשה לעשייה".
צביקה: "כל אחד מהלהקה קצת השתגע בשנתיים האחרונות, לכן התקליט הזה קצת שונה מהתקליט הקודם. מה שאתה מבין מהתקליט הזה הוא בערך מה שעבר עלינו. הוא מתחיל במשהו גדול, לאט לאט נהיה יותר עצוב. באיזשהו שלב הוא נרגע יותר, ממשיך הלאה".
ואיציק מסכם: "בשלוש מילים- זה אלבום קשה. כי אני זוכר שהמצב הנפשי של כולם היה קשה מאד. לא עצובים, מבולבלים אחרי ההצלחה. לא ידענו כל כך איפה אנחנו נמצאים, כל אחד מאיתנו".

גם העבודה על התקליט הייתה שונה מקודמו- באלבום הראשון נוסה החומר על הקהל, סונן בהופעות, ואל האלבום הגיע מבחר שירים ממוקד. את העבודה על התקליט השני אפיינה אווירת חיפוש. הלהקה עבדה על השירים בבית והביאה לדודי לוי קסטה מוכנה, ואז התחילו 3 שבועות חזרות לפני הכניסה לאולפן. אולפני DB עברו מבית ציוני אמריקה לאולפנים חדשים ברחוב העמל, וזה היה התקליט הראשון שהוקלט בהם. הייתה זו הפקת ענק, המון המון שעות אולפן, אולפן חדש שהיה סגור רק לקספרים. "שזה בדיעבד לא מציאה גדולה, כי יש לך מלא זמן להסתבך ולחפש", אומר דודי.

האלבום נכתב כתקליט קונספט, אם כי סיפור העלילה לא נכתב באופן חד וברור, "ואני נורא שמח שהוא לא יצא אחד לאחד, אלא שכל אחד יכול לקחת את זה למקום אחר", מסכם שי.
"הדבר שהיה לנו בראש שיש אחת שקוראים לה שילה, היא לקחה הרבה טריפים, והיא נמצאת בטריפ אחד מטורף וארוך, בקומה, וכשהיא בטריפ הזה היא נמצאת בארץ שהיא בערך כמו הקוסם מארץ עוץ. אבל ארץ הפלאות היא סיוט אחד גדול בעצם, כי היא בטריפ ובטריפ יש לך קטעים רעים וקטעים טובים וקטעים מבולבלים. ובעצם מבחינתנו הדיסק הזה, לא נעים להגיד, כמו 12 שעות של טריפ מחולקות, כשכל שיר דן ברגע מסויים אחר באותו טריפ שהיא עוברת".
אורן: "היא מפחדת לגדול, מפחדת מהזמן, כל מיני לחצים שהיא חושבת עליהם פשוט מוציאים אותה מדעתה. בשלב מסויים היא פשוט הופכת לשמש בארץ דימיונית, שאין בה שמש. ארץ שיש בה דמויות כשלאף אחד אין רגש. כל אחד מהווה תכונת אופי ברורה אחת. אם זה פלאפ בק, שמציג צד מסויים של מיניות או רדיו ג'ו, שהוא דמות בידור. היא פשוט עוברת ונהפכת למלכה של ארץ שלמה והדיסק מספר על כל החוויות שהיא עוברת שם. ג'יפ, אפרו, סן שיין שלי, פלאפ בק, אלה כל מיני דמויות, שמייצגות אופי או צורת מחשבה. בסופו של דבר היא מבינה, שהיא בעצם עברה טיול בתוך עצמה, בתוך כל הנפש שלה. היא ראתה צדדים שיש בה ושהיא לא היתה מודעת להם. זה נגמר בשיר שנקרא 'לעולם תמיד הים', שזה שיר שמספר על הדברים הכי פשוטים בחיים, על
הנאות מהטבע ומהאהבה בין בני אדם".

הלהקה התחילה לעבוד על סרט שיספר את סיפורה של שילה, בבימויו של שחר ברלוביץ', אך הסרט לא שודר לעולם. אחרי צאת הדיסק אימצה חבורת "סטיות של פינגווינים", אמני קומיקס מכפר סבא, את הסיפור וניסתה לספרו דרך רצועות קומיקס, אבל כמו שסיכם שי: "כל מי שמנסה לספר את הסיפור הזה לא מצליח להבין אותו, לפגוע בול".

בדיסק הופיע לראשונה שיר שאיציק כתב ושר (סאן שיין שלי) ושיר שצביקה כתב ושר (לעולם תמיד הים). איציק מספר שהוא כתב עוד המון שירים, אבל הם נשארו במגירה, "השתפנתי". שי ודודי מספרים שאיציק הוא מוזיקאי ויוצר מאוד מוכשר, אבל מסרב להוציא את שיריו לאור. שי: "אני ואורן היינו מעריצים של איציק. הוא שם לנו את השיר ואנחנו פשוט- 'מייד גוד.. אוי ואבוי, איציק, אתה פי אלף יותר טוב מאיתנו"...

האלבום יצא בדצמבר 1994, ללא שם, וקודם ע"י הסינגלים "רדיו ג'ו", "אהובתי השונה" ו"ימות הקיץ". יכולותיהם המוזיקליות של חברי הלהקה הגיעו בו לשיאים חדשים, אך הוא היה קשה לעיכול, דחוס, וכבד.
דודי: "אין שם התחשבות כמעט בכלל בטעם הקהל, יש שם גיטרות אגרסיביות נורא, יש שם ממש הכל, בגדול, כל הזמן. כל גיטרה היא פחחחחחח! כל סלאם זה גרררררוםםם! הכל גדול, כל הזמן. אתה לא יכול לשים את זה סתם ברקע, אתה חייב להיות מחויב לזה, לשמוע כמה הכל גדול וכמה הרמקולים מתפוצצים. והכל היה שם אקסטרים כל הזמן, כל גיטרה הייתה ענקית ואז הכפלנו אותה. הכל קירות כאלה, זה קירות של סאונדים, כל סינטי זה קיר, כל גיטרה זה קיר".
"האלבום הראשון הוא כמו חץ כזה, אתה לא יכול להתעלם מזה. מהשני אתה יכול להתעלם, אתה צריך באמת לרצות. זה לא סרט רגיל, זה סרט של קולנוע אירופאי כזה, יוגוסלביה, סרט כזה שקראת המון ביקורות, שאתה מכין את עצמך לחוויה אחרת, לשפה זרה..".

שי: "אמרנו לעצמנו דבר אחד- מי שאהב אותנו והבין מי אנחנו באמת, מי ששמע את הדיסק הראשון והבין מה רצינו להגיד, עכשיו.. כאילו פתחנו בפניו את החדר שינה שלנו ואת היומן הכי סודי שלנו, ואת החרא הכי גדול שלנו, ואת האישיות הכי גרועה. מי שבאמת אהב אותנו עכשיו הולך להכיר עוד פרצוף שלנו, עוד משהו שהוא פחות יפה, פחות קל לעיכול, והוא יותר מעצבן, והוא יותר פסיכדלי, יותר מבולבל.. אמרנו לעצמנו שאם הם אוהבים אותנו באמת אז הם ישמעו את זה. מי שלא אוהב אותנו באמת, אני לא ליצן שלכם, באתי לעשות מה שאני מאמין בו".

למרבה הצער, התקליט נכשל במכירות. מאוחר יותר הפסיקה הד ארצי את הדפסתו וכיום לא ניתן להשיגו יותר בחנויות התקליטים. דווקא בשנים האחרונות החלו רבים לחפש אחריו ולגלות את היופי והייחוד שבו- אולי, כמו ששר אורן ב"ימות הקיץ", אולי בקיץ הבא תבינו.
דודי: "אולי אם היינו מדינה יותר גדולה, היינו יכולים להתענג על ההישגים האמנותיים בתקליט הזה. כשזו מדינה קטנה אז אתה לא מקבל את הפידבקים של וואו, הצלחתם לעשות משהו. רק בשנה וחצי האחרונות אני מתחיל לקלוט שאנשים אוהבים את התקליט השני של קספר".
שי טוען שהוא לא הופתע בכלל ולמעשה פחד שהתקליט ימכור 100 עותקים בלבד, כך שברגע שנודע לו ולאורן שתוך חודש נמכרו 2,800 עותקים, הם מיד התחבקנו וצעקו- "זהו! עשינו את זה!"...

לאחר יציאת הדיסק יצאה הלהקה לסיבוב הופעות אנפלגד, רובו בהארד רוק קפה בדיזינגוף סנטר. במקביל הופיעו מעט בהופעות חשמליות, אך מהר מאוד גילו שאין היכן להופיע עם החומר החדש בצורתו הרועשת- רוקסן נסגר, תור הזהב של הרוק הישראלי החל לדעוך, הרדיו עבר בהדרגה לעסוק במיינסטרים ו"סופשבוע רגוע", והקהל לא התעניין בחומר החדש והשונה.

למרות שהלהקה הייתה גאה מאוד בפרי יצירתה, "אכלנו אותה בגדול, פשטנו את הרגל. נגמרה לנו הקריירה בגלל זה", סיכם שי. היה זה הזמן לעבור פאזה, לתקליט בראש אחר, התקליט השלישי.

המשך הביוגרפיה... חלק רביעי ואחרון:
רוח גדולה, אולי רק את יכולה להחזיר הכל להתחלה... או: תקליט שלישי וסוף הדרך.