הארנבות אומנם אהבו את האלבום השני שיצא תחת ידם, אך שאפו לחזור ולהופיע. אחרי שנה וחצי של התעסקות בחומר כבד, היה רצון לחזור לקלילות של פעם. שי: "הצטברו לנו כל מיני שירים כיפים כאלו שכל אחד כתב בבית, שטויות כאלו. נפגשנו, עשינו סקיצות על המחשב, כל הדיסק היה מוכן על המחשב בעצם, עשרה שירים. גמרנו סקיצות, השמענו את זה לרונן בן טל, הוא אמר לנו נו, יאללה קדימה".

דודי לוי החל להתעסק בתקליט הסולו הראשון שלו, "וגם כל הקשר היה סימביוטי, הם היו להקה שאיכשהו המפיק היה בתוך הלהקה כל הזמן, והגיע איזשהו רגע שצריך להיפרד". הקספרים עצמם רצו שהפעם תפקיד המפיק המוזיקלי יהיה רק להדריך אותם למה שהם רוצים לעשות ויהיה פחות מעורב, כשהמטרה הייתה לעשות דיסק לייב, ובחרו בעובד אפרת כמפיק החדש.

בחזרה הראשונה עם עובד נגנו לו הארנבות את כל הדיסק לייב, אח"כ היו חזרות מועטות ומיד כניסה לאולפן. ההקלטות היו מהירות- כשבועיים-שלושה בלבד, כמעט לייב. בדיוק ההפך מהדיסק הקודם, המורכב. צביקה: "יש עוד דבר מיוחד לתקליט הזה - היה הכי כיף לעשות אותו. בראשון עשינו תקליט כשעוד לא ידענו מה לעשות באולפן והיינו די בשוק, בשני היה הרבה יותר קשה. ופה היה כיף. הכי כיף".

האלבום השלישי יצא 8 חודשים בלבד אחרי קודמו, ובניגוד לשני האלבומים הראשונים זכה סוף סוף לשם: "הו הו" - על שם שיר הנושא, שהיה למעשה אחד מאותם שבעה שירים שכתבו אורן ושי להופעתם הראשונה בעלייה השנייה, בראשית דרכה של הלהקה. הדיסק היה קליט יותר, להיטי יותר, לחנים שהם פאן אמיתי עם טקסטים שבחלקם יש נימת מלנכוליה מפתיעה וקונטרסטית למנגינה; עם שירים כמו "מתוק יום הדבש", "תראו אותי" ו"אחלום לנצח" - השניים האחרונים מפציעים עד היום בגלגל"צ לעיתים קרובות. אבל למרבה ההפתעה, גם דיסק זה נכשל מסחרית כקודמו.

שי: "כשהדיסק הזה יצא אמרנו- ok, אין שום סיבה שהדיסק הזה לא יצליח. ואז זה לא הצליח. גלגל"צ לא שידרו את זה, אף אחד לא התייחס לזה. קודם כל עשו לדיסק הזה יחסי ציבור גרועים, או יותר נכון- לא עשו לדיסק הזה יחסי ציבור. כבר אף אחד לא התאמץ בשביל הלהקה הזאת יותר, ואנחנו כבר היינו בריבים, ודי, כבר נמאס לנו מהכל. וזהו, כבר לא היה טעם. הוצאנו את הדיסק הזה והתפרקנו".

במהלך העבודה על הדיסק השלישי החל איציק לחזור בתשובה: "הלכתי להתייעץ עם הרב שלי מה לעשות בקטע של ההופעות בשבת, אז הרב אמר לי לא להופיע בשבת. שימצאו מחליף לשבתות ושאני בינתיים אמשיך להופיע בשאר השבוע. אני זוכר שבתוכנית של דני סנדרסון אז אני אמרתי להם מאחורי הקלעים שאני לא מופיע יותר בשבת, והיה שם פיצוץ גדול. ההופעות היו בעיקר בימי שישי ופשוט נאלצו לחפש תחליף. באיזשהו מקום אני מבין אותם, כי זה לא עובד שיש בסיסט מראשון עד שישי ושישי עד ראשון יש בסיסט אחר".

את מקומו של איציק בעמדת הבס תפס שי נובלמן. לצורך האודישן נדרש ללמוד 18 שירים תוך שלושה ימים, ועל כן חזר ותרגל את תפקידי הבס 22 שעות ביממה, למורת רוחם של שותפיו ושכניו. באודישן, אותו עבר בהצלחה מרובה, היה נובלמן כה נרגש שלבש חליפת שלושה חלקים לרגל המאורע. קצת אחר כך זכה לביקור מאיציק לצרכי "חפיפה", שהייתה בעיקר חזרה על "מתוק יום הדבש". הופעתו הראשונה כבסיסט הקספרים הייתה בדצמבר 1995, במועדון זמן אמיתי. ההופעה הייתה מוצלחת למדי, למעט הפסקת חשמל אחת במהלכה וגניבת ציוד למחרת...
כשמונה הופעות הופיע ההרכב החדש עד התפרקותה של הלהקה. נובלמן מסכם: "היה נורא כיף. הם היו נגנים מצוינים, כותבי שירי פופ מושלמים. נדיר. שלאגרים".

לא היה סיבוב פרידה גרנדיוזי או הצהרה נרגשת לעיתונות. בסוף ההופעה האחרונה, בלוגוס, ניגש אורן למיקרופון והודיע שהלהקה לוקחת פסק זמן של שנה, ממנו לא חזרה מעולם.

למעשה, אומר שי על השיר שסוגר את הדיסק האחרון של הלהקה, "רוח גדולה זה כבר שיר שרואים את הסוף- 'חשבנו שנגיע רחוק, כמעט, אבל נפלנו עמוק, יכולנו לשתוק במבוכה ולתכנן עוד מהפכה'. זהו".

השמש כבר שקעה לה מזמן/ בתוך ענן דמעות שבים
ישבנו, דיברנו על סתם/ על תקופה שחלפה מזמן
חשבנו שנגיע רחוק/ כמעט, אבל נפלנו עמוק
יכולנו לשתוק במבוכה/ או לתכנן עוד מהפכה.

עוצמים עיניים כי רוצים לעוף רחוק
אוחזים ידיים והכל נהיה מתוק
רוח גדולה, אולי רק את יכולה
להחזיר הכל להתחלה
לה לה לה, לה לה לה, לה...