הקומיקאים

השיר שפתח את הופעתם הראשונה של הארנבות בהופעתם הראשונה בעלייה השנייה, אוקטובר 1991. השיר המקורי היה ארוך יותר, הוא שונה במעבר לדיסק והוספו לו בראסים (חצוצרות).
זו הייתה מעין הצהרת כוונות לגבי המופע הראשון, שאורן ושי היו צריכים להכין אותו ולכתוב את השירים בלחץ תוך עשרה ימים (ראו חלק ראשון בביוגרפיה שבאתר), ועל כן מופיעה השורה: "נארגן לכם מופע, ונדאג לכל מילה לא תהיה כאן יצירת מופת". שי : "כי אני מודיע לכם מראש, חבר'ה, אני מארגן מופע, אני לא יודע מה יהיה".

שמלה אדומה

מעין חצי קאבר לשירם של להקת הנח"ל - את "את לא מבינה" כתבו הקספרים. נכתב בתחילת הופעותיה של הלהקה בסדום. הלהיט הגדול של הלהקה שלווה בקליפ של שחר ברלוביץ' בכיכובה של מלאני פרס (יש גרסה מוקדמת יותר לקליפ שנעשתה ע"י ערוץ 2). על עטיפת הסינגל הופיע חבר טוב של הלהקה, אסף בר-לב, כשעל חזהו הכתובת- I was. המיקס לשיר נעשה באולפני Power Station בניו יורק.

שי : "אח של אורן ברזילי אמר לאורן: 'תקשיב, אתם צריכים לעשות קאבר, ואתם צריכים לעשות את בשמלה אדומה'. אז אורן בא אליי הבייתה: 'תקשיב, אחי אמר לי שצריך לעשות את בשמלה אדומה'. אמרתי לו: 'וויי, אני מת על השיר הזה, זה שיר גדול'. ואז ניסינו ללמוד את האקורדים ואורן הצליח להוציא רק ארבע אקורדים, אז הוא נגן את הארבע הראשונים ואז "את לא מבינה". שעה אחרי שהוא נכנס אליי הביתה היה את השיר הזה גמור, מוכן. זה מסוף העלייה השנייה, בסדום בתכלס. אח של אורן היה בהופעה בסדום והוא אמר 'אין לכם שיר לסוף ההופעה, סוף ההופעה שלכם דפוק. אתם צריכים לעשות קאבר לסוף ההופעה. תעשו את בשמלה אדומה'. אז עשינו".

דודי לוי, המפיק המוזיקלי: "בסוף של בשמלה אדומה נקרע לאורן מיתר בגיטרה. הטייק שיש באלבום זה בדיוק הטייק שנקרע לו מיתר. יש מין בלאגן לא מובן, וחלק מזה זה קריעת המיתר".

בואי דינה

שיר מתקופת העלייה השנייה. מחווה לתוכנית זהירות בדרכים המיתולוגית "דני דינה". סינגל שני מהתקליט.

דודי: "זה היה עבודה... זה שיר שכל הזמן חוזר על עצמו, פראזה שורה, פראזה שורה, פזמון - הכל קצר נורא, אין בית ארוך.. ובעצם העבודה הייתה להגיע למבנה הזה. הם השתגעו ממני.. ממש לקח לנו המון זמן להגיע למבנה הזה".

סקס

התווסף בתקופת ההופעות ברוקסן.

שי: "היה לי את הבית של סקס, ולא היה לי מושג מה לעשות עם זה, חשבתי שזה שיר כזה שמדברים. אני שר לאורן את הבית של סקס, והוא "נו...". אני מנגן, מנגן, מנגן, מה-זה-מותח את הנרווים שלו, והוא פשוט התחיל לצרוח- "והיא רוצה לברוח.." איפה שסיימתי והתופים דפקו, התערבו, והוא פשוט דפק את הפזמון על המקום, והוא "יאללה, יאללה, יאללה".. וכך נוצר שיר, על המקום".

שיר באנגלית

דודי: "שיר גדול. זה אחלה קטע. הסוף שלו קטע מגניב, זה עובר לקטע טראנס קצת. אז התחיל כל הקטע של המסיבות, טראנס, רוק הגיטרות עם המכונות, דאנס גיטרות, זה נבע מאותו מקום".

לולה

אחד משני "פילרים" בתקליט- קטעים מוזיקלים קצרים, "מעין להחליף טוויסטים במוח", אומר דודי שהציע את רעיון הפילרים.
הדיבורים בקטע לקוחים מהופעה של הארנבות במועדון לוגוס שבנחלת בנימין, בין השאר הם מספרים שם על הביקור של אנשי MTV באולפן בזמן ההקלטות (תקשיבו טוב טוב...).

שיר ההפלגה

דודי: "זה גם שיר שהתווסף באולפן וזה שיר שהיה נשמע זוועה. בהקלטות ממש לא הצלחנו להביא אותו לשום מקום גבוה, וזה שיר שממש הקפיצת הדרך שלו הייתה במאסטרינג. זה שיר עם המון דרייב, והוא לא הצליח לקבל את הדרייב שלו. ממש נאבקנו בו. בסוף גיל תורן עשה מאסטרינג ופשוט מעכנו אותו בקומפרסיות ברמות.. היינו מתעכבים על כל דבר, זה תקליט שלא ויתרתי לאף אחד במילימטר. אני לא יודע מאיפה היו לי את הכוחות האלו, היום ממש אין לי את זה, לצערי, אני אומר את זה ממש ביגון, אין לי את הכוחות האלה שהיו לי אז. למשל שיר ההפלגה, אתה עושה מיקס וזה לא זה, וכמה אפשר להילחם? ושם לא הפסקתי להילחם- רבתי עם כל העולם. עם הלהקה רבתי, עם הטכנאי מאסטרים, עם רונן, עם הטכנאי מיקסים, עם כולם רבתי. ממש. שיר ההפלגה פשוט נפתר, הוא נפתר ממש בשלב האחרון.
מהמיקסים הייתי כאילו "בסדר", כאילו חלק בסדר, חלק פחות ושיגעתי שמה את כולם. ואז אמרנו "ok, צריך לעשות מאסטרינג". בדרך כלל הולכים ישר לחדר מיקסים לאולפן מסטרים, יושבים על המחשב ועושים מאסטרינג. אז גיל (תורן, אז הטכנאי הבכיר ב-DB), בעקבות האי שביעות רצון שלי, בא עם רעיון, שנעשה מאסטרינג קודם כל באולפן ונגיע לאולפן מאסטרינג יותר מוכנים. כלומר, נעביר את השירים עוד פעם דרך השולחן, קומפרסים, שזה תהליך שנורא עזר להמון מיקסים, ממש נתן להם "פוש" החוצה.
ושיר ההפלגה זה אחד השירים שממש ניצלו בתהליך הזה, כי ממש מחצנו אותו, עשינו לו תהליך עקום לגמרי, והוא קיבל דרייב היסטרי. זה היה אמור להיות מין דאנס גיטרות אינטנסיבי, אבל מאוד מאוד "טייט".
המיכשור של היום הרבה יותר מאפשר לעשות דברים כאלו, אתה יכול נורא בקלות לקחת את הגיטרות, לחתוך אותן, להושיב אותן, לעשות דברים כאלו. אז זה רק התחיל וכל הבעיה של לסנכרן את המחשב לסרט, היה יותר קשה, אי אפשר היה ממש להקליט תופים למחשב, היום כבר אפשר להקליט הכל למחשב. אבל אז היה מצב שמה שמוקלט מוקלט לסרט, ומה שמתוכנת מוקלט למחשב, והיה צריך לסנכרן ביניהם. ז"א שהמחשב והסרט ירוצו ביחד, אבל אי אפשר היה נגיד שהגיטרה תהיה על המחשב ואני אחתוך אותה איפה שאני רוצה ואזיז אותה לאן שאני רוצה, שהיום זה הדבר הכי טריוויאלי בעולם. אז כאילו בשיר הזה, היית צריך להיות ממש גיטריסט של הצ'ילי פפרס כדי להביא את זה ממש במקומות כאלו, ובכלל גם הבס, התופים, הכל, כל הזמן יש מכונות מאחוריהם, ובאמת הפיתרון היה דחיסה היסטרית של השיר למעין גוש כזה, בוץ אינטנסיבי שרץ קדימה. והשיר הזה ממש ניצל במאסטרינג".

יום שני השמח

שיר נוסף שעבר מיקס באולפן Power Station הניו יורקי. דודי בכלל העדיף את המיקס שעשו בארץ, אבל בסוף השתכנע לוותר. קשקושי הג'יבריש שייכים לאורן (דודי: "הוא היה גדול בזה, אחד מאותם דברים מגניבים").

כל יום כל יום

שיר שהסתובב אצל שי להב עוד לפני תקופת הקספרים, ובוצע כבר בהופעה הראשונה של הארנבות.

דודי: "הם כל הזמן התווכחו איתי שהשיר לא נשמע מספיק "Doors". זה היה הקטע שלהם. הם היו יושבים בחוץ עצובים, בלובי, אני הייתי נמצא במיקס בפנים, לא הייתי נותן להם להיכנס לחדר מיקסים כי הם היו משגעים את כולם. הייתי נותן להם להיכנס בחלק האחרון של המיקס, ואז לעשות מה שהם רוצים. אז הם ישבו בחוץ ואמרו "זה לא נשמע דורס" וזה וזה וזה. ואני כל הזמן אמרתי להם, אני זוכר את הדיון, אמרתי להם- תשמעו, מה דורז, שום דורז, אתם לא הדורז. וזה גם חייב לעבור, זה חייב להגיע לצינורות, זה חייב להיות לעבור לקהל". אז אני זוכר את משפט של שי: "אם בזכות השיר הזה אנחנו נמכור 20,000 אז סבבה. אבל אם לא, אז אכלנו אותה, כי אנחנו לא אוהבים את זה".
הם כעסו עלי על לא מעט דברים, ואז, כמה חודשים אחרי שהתקליט יצא, הם ישבו בבית ואני מקבל טלפון באחת בלילה והם אומרים לי: "דודי, איזה תקליט גדול! איזה יופי! איך זה נשמע! אנחנו לא מאמינים!". אני זוכר את שי ואורן מדברים שזה היה באמת כיף, כי יש באמת המון עימותים בזמן, והמון דינמיקות, והמון אהבה שררה שם. אבל באמת יש את הכל אחד רוצה משהו אחר, והם מרגישים מתוסכלים, וזה חושב שאין מספיק גיטרות וזה חושב שאין מספיק אורגן, והם בסוף היו מרוצים. אבל "כל יום", אני לא אשכח את הדיון הזה ששי אמר... וכן, הם מכרו בסוף עשרים אלף..".

מוחמד לוי

פילר מספר 2.
דודי: "איזה יום אחד התקשרתי לאורן ששאל מי זה, אמרתי לו מוחמד.. אז הוא החליט שקוראים לזה מוחמד לוי. שם זה בעיקר תופים, וסימפולים, גם מ-Strawberry field של הביטלס".

בין לבין

דודי: "שיר שאני מת אליו, זה שיר מקסים לדעתי. בין האחרונים שהגיעו, מתקופת רוקסן".

שרה בצבעים

שיר שבו היו מעלים את כל הקהל על הבמה לקפוץ ממנה...

לטיסיה

מעריצה של הקספרים בשם לטיסיה שאלה את החבר'ה למה אין שיר עליה, ועל כן השיר נקרא על שמה, על אף העובדה שהוא בכלל שיר אהבה לבובת מין... השיר התווסף לאלבום ממש בסוף, באולפן. הוא הארוך בשירי התקליט, כולל ג'יבריש בצרפתית מפי אורן ונגמר בקטע אינסטרומנטלי מדליק.
השיר לא בוצע באף אחת משלל ההופעות בסיבוב שאחרי יציאת הדיסק הראשון (שכללו אך ורק שירים רועשים יותר)- "כי לא ידענו לנגן אותו פשוט..", אומר שי, "בואנה, זה שיר קשה, בלדה- למי יש כוח"...

דודי: "הרבה עבדנו על הסוף שלו. הסוף הוא קצת לייב, לייב על השולחן. אז היו מורידים מיקסים לדאט, היית עושה מיקס ומוריד אותו. היה מה שנקרא אוטומיישן, שאתה מקליט את התנועות שלך על השולחן, תזוזות של הפייד אוויי בהקלטות. בעצם כל הסוף הזה של לטיסיה, היינו פותחים ווליום באולפן וממש עושים הורדה בזמן אמת עם האווירה של השיר, שזה היה מגניב לגמרי".