יש אנשים שבטוחים עד היום שמחשבים נועדו לייצר צפצופים משונים ולפקח על טיסות לירח. אבל רוב האנשים כבר מבינים שמעבד תמלילים זה בסך הכל עט נוח שלא מלכלך את הידיים (אלא אם כן האפר של הסיגריות נופל על המקלדת). יש גם אנשים שקוראים להם לני קרביץ. הם מנגנים בכלים מסורתיים, והתקליטים שלהם נשמעים כמו סמפלר שדגם בטעות את ג'ימי הנדריקס לתוך תקליט של לד זפלין באולפן של הביטלס. אבל יש גם כאלה שבאמת משתמשים בסמפלרים, והם אלה שיוצרים מוזיקה מקורית, חמקמקה ומתעתעת, שגם הקשר שלה למקורות ההשראה הישנים נראה פחות מאולץ.

אז פריימל סקרים הישראלית היא להקה שעדיין לא קיימת, וכנראה שאף פעם לא תהיה. גם הרולינג סטונס לא היו פה. אבל להקת פופ שהטכנולוגיה והמוזיקה של פעם נמצאות אצלה במעמד שווה, כששתיהן מהוות גם מכשיר וגם אמירה, כבר יש. אצל מופע הארנבות של ד"ר קספר, מקורות ההשראה ואופן השימוש בהם מגדירים את גבולות היצירה, כשהם מקשרים אותה לנקודות מוצא רבות ולז'אנרים שונים, ונוכחים בה גם בצורתם הישנה וגם בהקשרים עכשוויים ופרטיים.

מופע הארנבות של ד"ר קספר לא ממש שמעו על נוסטלגיה, מה שאומר שמהבחינה הזאת מדובר באנשים נטולי תסביכים. הציטוט של תוכניות טלוויזיה ישנות, של הרולינג סטונס ושל להקת הנח"ל הוא לא מתרפק ולא דביק, ומקבל את אותה התייחסות שמקבלים רד הוט צ'ילי פפרס, למשל. שירי האהבה והנונסנס יוצרים את הרושם שהאנשים שכתבו אותם רואים את העולם ביותר ממימד אחד. "הקומיקאים", השיר הפותח, מציג התייחסות משעשעת לתקליט או לננסי ברנדס בלי להיצמד לאף אחד מהם, ויש עוד כמה כאלה.

בסך הכל, הרבה שירים של קספר די דומים זה לזה, עם הבדלים בקצב ובמהירות, כשהצבע של השירה והגיטרות יוצר את ההבדל העקרוני בין "בואי דינה" המוחצן ל"שיר ההפלגה" ההזוי. ברוב השירים המיקס מבליט את הכלים ואת השירה בערך באותה מידה, מה שנותן קצת תחושה של הופעה חיה. השירים היותר מהירים שומרים על מתח לקראת שיא דרמטי לפני הסוף, עם מעברי קצב חדים, גיטרות כוחניות ותזמור סוחף. "שיר באנגלית" ו"לטיסיה" מתבססים על רגעים כאלה, שהורחבו לבועות פסיכדליות מרתקות. ההבדלים הקטנים אבל משמעותיים בסאונד בין שיר לשיר, שמחדדים את השונה ביניהם וגם מדגישים את המשותף, משלימים את הרושם של תקליט מגובש ומגוון שהושקעה בו תשומת לב ראויה.

התוצאה היא תקליט יפה ומהנה, עם כמה רגעי קסם אמיתיים. בעוד חצי שנה הקספרים יחליפו חולצות, ויבינו את מה שהתקליט שלהם הבין מזמן, שג'ימי הנדריקס מת, ושסמפלרים יכולים להיות יותר מלוכלכים מהרבה גיטרות. את הנקודה האחרונה הם כבר הבינו: העולם הוא דגימה מבולבלת של תקליטים שרובם גרועים מאוד, והמזל שלהם הוא שהיא משתנה כל הזמן. סיאטל היא חולצה בבוטיק שנפתח במקום החנות של ויוויאן ווסטווד. ואם אתם שם בלהקה מתכוונים לא לנגן את "לטיסיה" בסיום ההופעה באילת, כדאי שתישארו בתל אביב. נסיעה טובה.