השמלה האדומה של ד"ר קספר / אבנר ברנהיימר

נכון, מופע הארנבות של ד"ר קספר, לא מגיחים משדרות, אבל יש להם אלבום
חדש רועש, קצבי ומלא אנרגיה ושני להיטים "בשמלה אדומה" ו"בואי דינה".
"מותר לקחת הכל מכולם" הם מודיעים לאומה

הם לא משדרות, הם לא ענוגים ודכאוניים וזה כבר טוב. חברי מופע הארנבות של
ד"ר קספר החליטו לקרוע מהרוק הישראלי את הכפפות, לשלוף את הסכינים ולשווק
מוסיקה גברית, עצבנית, ג'יימסדינית באופייה. מוסיקה שהולכת על הקצה. הקהל
שלהם, המורכב ברובו מנערים וחיילים, מגיב בהתאם. ב"רוקסן" הם מסתפקים
ב"פוגו", ריקוד אלים במיוחד. בפסטיבל ערד האחרון נאלצו שוטרי מג"ב להתערב.
לקראת פסטיבל הרוק שיערך באילת בחופשת הפסח, הם נבחרו בעקבות משאל שערכו
מפיקי הפסטיבל בקרב בני נוער, ובמשאל רדיופוני ברשת ג' אצל דידי הררי,
ללהקה הפופולארית ביותר. "הארנבות של ד"ר קספר" הם שי להב, 24 (שירה
קלידים וסמפלרים), אורן ברזילי, 19, (שירה וגיטרה), איציק רייזנברג, 19
(בס) ובציקה כהן, 22, (תופים). אלבום ראשון ומצויין שלהם יוצא השבוע. תקליטי
השדרים הראשונים מתוכו: "בשמלה אדומה", "בואי דינה" ו"כל יום כל יום" כבר
מככבים בגל"צ ובגימל. מי שאוהב מוסיקה עם ביצים (גדולות), בסיס מלודי פחות
או יותר עם קירות רעש, זה אלבום בשבילו. הארנבות אמנם לא המציאו שום דבר;
מחתרת הקטיפה, ג'יזס אנד מרי צ'יין, רד הוט צ'ילי פפרס, נירוונה ועוד כמה
עשו את זה לפניהם, אבל אין להם במה להתבייש. דודי לוי, לשעבר נוער שוליים
שטיפל בלהקה מתחילת דרכה, רונן בן טל והד ארצי השקיעו הפעם באיכות שאולי גם
תמכור. נפגשנו בדירה של הוריו של אורן בחולון. הם עמדו על הגג בחולצות פלאנל
צבעוניות (עניין אידאולוגי, נגיע לזה) ניפנפו בידיהם וצרחו כשנכנסתי לחצר.
שי גדל בטבריה ולמד קולנוע בבית צבי. אורן גדל בבת ים ובחולון ולמד לנגן
בגיטרה מדודי לוי. איציק גדל ועדיין חי בהוד השרון וצביקה גדל במושב לכיש
ועבר לתל אביב. שי ואורן עושים את רוב הדיבורים. צביקה משתדל להעיר מדי פעם
הערות אבל בדרך כלל מסתפק בלהיות יפה ולשתוק. את ההערות של איציק רק החברים
שלו הבינו.

- רואים כמעט אך ורק בנים בהופעות שלכם.
אורן: "אנחנו לא יפים שבחורות ימשכו אלינו אז יוצא שאנחנו להקה של בנים".
צביקה: "אבל יש גם בנות". שי: "מאז פסטיבל ערד נוצר הווי כזה שבהופעות שלנו
משתוללים. נוצר מין קטע של כוח". צביקה: "היתה תקופה שכששרנו את 'שרה בצבעים'
אז כל הבמה היתה מתמלאת באנשים. לפעמים היו זורקים עלינו נעליים. אבל אין
קטטות המוניות. יש 'פוגו' ולפעמים מישהו מרגיז מישהו הולכים מכות, אבל אף אחד
לא בא עם סכין ביד במיוחד בשביל זה". שי: "יש כמה גילויי אהבה מוזרים שאתה
לא תאמין. הם מתים עליך אבל צועקים לך 'יה מניאק, חרא של להקה' וטופחים לך
על הכתף באהבה".

- מה קהל כזה עושה לכם?
צביקה: "יש הופעות שלא בא לך להשתולל אבל הקהל מחייב אותך להכנס לזה. זה
מין שואו עצבני כזה. בסוף ההופעה אני כבר די מתעייף וכשאנחנו מתחילים את
'בשמלה אדומה' ואני שומע את הקהל זה נותי לי כוח להמשיך". שי: "כשהאנשים
משתוללים זה כמו זריקת חום למוח. אבל זה לא רק זה. אנחנו גם נעזרים בקהל.
אם יש לנו שיר חדש אנחנו אומרים להם שהוא חדש ובסוף ההופעה כשאנחנו יורדים
מהבמה אנחנו שואלים איך הוא היה". אורן: "אנחנו והקהל זה כמו מין שבט כזה
שיוצר דברים ביחד. מוציאים אגרסיות שמצטברות". שי אורון התחילו לנגן ביחד
במקום שנקרא העליה ה-2. הם עמדו על הבמה שקושטה בבלונים ובוילונות אדומים
והעלו מין מופע קברטי, שקיוו שיהפוך למופע פולחן. כל ערב הוקדש לנושא מסויים,
בדרך כלל לאיידס. קהל אוכלי הצ'יפס התבקש לשתף פעולה. כשהמקום נסגרג עברו
להופיע בסדום, צירפו את איציק שהביא את צביקה והם התחילו להבין שהם להקה.
לקהל היה קשה להתרגל אליהם בהתחלה. פעם הופיעו בפאבליק בחיפה. וחיפה זה לא
תל אביב. משך כל ההופעה ישב הקהל בשקט, והקשיב בסבלנות שיש לקהל של
הפילהרמונית בדרך כלל. רק בהדרנים התחילו החיפאים להבין את הקטע, להשתולל,
והארנבות נאלצו להתחיל את כל המופע מהתחלה. רוקסן פתח את שעריו לארנבות בימי
רביעי השמור ללהקות בתחילת דרכן. כשדודי לוי מלווה אותם צמוד ובונה אותם לאט
בלי תקשורת, כדי שלא יעלה להם השתן לראש. כבר כשהופיעו ב"עלייה ה-2" הרגישו
הארנבות כמו הרולינג סטונס. לוי הרגיע אותם והסביר להם בנימוס שיש להם עוד
מה ללמוד. כשיצאו מהפגישה איתו קנו פיצות, ישבו על המדרכה וראו את הלימוזינות
מתרחקות. השפן הראשון שהארנבות שלפו כגימיק היתה גירסת כיסוי רצחנית ל"בשמלה
אדומה ושתי צמות עמדה ילדה וכו'" גימיק נפלא שכבש את הקהל מהשפן השני יצא
ממכנסיו של אורן ואם הוא שם גדול או קטן אני לא יכול לאמר לכם שלאחרונה הפסיק
לשלוף אותו. אורן: "כל עניין ההתפשטות התחיל מזה שהייתי מוריד מדי פעם את
החולצה. בהופעה אחת (צביקה טוען שזה היה ביום ההולדת של אורן, אורן מכחיש)
החלטתי להישאר בתחתונים. למישהו היה רעיון שאני אשים ארנב על התחתונים מקדימה
ובאמת הלכתי וקניתי ארנב. בסוף הורדתי הכל את התחתונים ואת הארנב. הקהל אהב
את זה נורא, אבל כשהתחילו לצעוק לי ברחוב 'מתי אתה מתפשט החלטתי להפסיק עם
זה. זה היה גימיק כדי לפרוש איתו וזהו". לרונן בר טל ("גן חיות", "נוער
שוליים"), הגיע לארנבות לאחר תקופת גיבוש שהעביר אותם לוי. הם הרגישו מוכנים
גם מהבחינה המוסיקאלית וגם מבחינת היחסים ביניהם. מאוד חשוב להם ההווי של
הלהקה ולשם כך הם יוצאים לאכול חומוס ביחד, מגיעים ל"רוקסן" ביחד ומבלים הרבה
זמן בנסיעות להופעות ברחבי הארץ.

- כולכם עם חולצות פלאנל, זה סוג של אמירה?
אורן: "יש לאנו שואו יחודי. אנחנו נותנים שואו אמיתי עם זיעה של רוק והבגדים
זה חלק מזה, החולצות, כובעי צמר, צבעים על הפנים, שרשראות, הכל מתקשר ויוצר
דבר שלם. אנחנו משתדלים להראות חו"ל, שהנוער הישראלי יאהב אותנו כמו שאוהב
להקה מחו"ל.

- זה די קיבוצניקי חולצול פלאנל.
אורן: "יש הבדל. החולצול שלנו צבעוניות יותר, עם צבעים חזקים יותר. פלאנל
אמריקאי". שי: "יש לנו גם ספר שמספר את כולנו, יגאל פישר, אנחנו נפגשים אצלו
וכולנו שמים את אותו קרם בשיער. אנחנו לא מוותרים לעצמנו. חשוב לנו להראות
שונה מיתר הלהקות הישראליות שעולות על הבמה". אורן: "זה גם בא לידי ביטוי
בקליפים שלנו שעושה אותם חבר שלנו ובצילומי סטילס שעושה חבר אחר. יש הרגשה
של משפחתיות וכולם עובדים ביחד על התדמית ודואגים לכל פינה. אנחנו בעצם כמו
להקה מחו"ל רק שרים בעברית".

- מה משפיע עליכם?
אורן: "אנחנו להקה של טלוויזיה. השיר 'בואי דינה' קשור לסידרת טלוויזיה
ובהופעות אנחנו גם שרים את 'קוק הקוסם'. דברים שגם מחברים אותנו להוויה
הישראלית. התדמית שלנו בנויה מהטלוויזיה וה-MTV. שי: "אנחנו הדור הראשון
שיכול ליישם את ההשפעה של ה-MTV. למרות שלא ממש גדלנו על זה". אורן: "ב-89
התחילו להופיע להקות כמו 'הסטון רוזס', EMF, 'הפי מנדייז', 'רד הוט צילי
פפרס' ו'ג'יזוס ג'ונס' שלקחו את המוסיקה של שנות הששים ועשו ממנה משהו
חדש. אנחנו נוצרנו מהגל הזה". שי: "גם אני וגם אורן אהבנו את הסיקסטיז
ושברנו את הראש איך עושים את זה עכשיו והלהקות האלו הראו לנו את הדרך".

- משהו ישראלי עבר עליכם?
אורן: "גילגולים של אריק איינשטיין בחלונות הגובהים ובשבלול ושירי להקות
צבאיות. מה שיוצא היום לא מעניין אותנו חוץ מ'פיפל ופון זיידנשטאט' להקות
לא ידיעות שעושות מוסיקה מצויינת". שי: "גם 'איפה הילד' בסדר ו'זקני צפת".
אורן: "אבל אנחנו מעדיפים להיות מושפעים מהדברים האמיתיים מלוס אנג'לס או
ניו יורק, שם אתה יכול להיות חלק מסצינה".

- ויתרתם על מקוריות?
שי: "אין יותר מקוריות מא' עד ת'. עובדים על בסיס מסויים, מסמפלרים דברים
של אחרים. לוקחים שיר בסיסי עם מלודיה ומוסיפים לזה איפיונים עכשוויים
אנחנו יושבים המון על כל מהלך. יום שלם אנחנו יכולים לעבוד על מעבר תופים
ולהתווכח אם אנחנו רוצים אותו סבנטיז או אייטיז. ושום דבר לא קדוש מותר
לקחת הכל מכולם ולעשות עם זה מה שרוצים". אורן: "אתה לוקח דברים מאחרים
ועושה מהם משהו אחר. זה הדור שלנו". שי: "ואתה יכול לקרוא לזה חיקוי,
הצדעה או ציטוט".

- האנרגיה בהופעות שלכם חיובית, נותנת כוח, אתם לא מדוכאים בכלל?
שי: "חיי היומיום משעממים וכשאתה בא להופעה זו חגיגה. רצינו להיות להקה של
מסיבות. זו מוסיקה של אושר. יש לנו בחיים האישיים גם קטעים עצובים אבל
בחרנו להביא לקהל דבר שמח". אורן: "זה הכי נכון לצאת ככה מעצב. אנחנו לא
שמחים או עצובים. אנחנו אנשים רגילים ויש בתקליט גם שירים כואבים כמו 'בין
לבין". שי: "גם בשיר 'סקס' יש כאב. חבר וחברה שלא הולך להם. זה היה המצב
שלי ושל אורן כשכתבנו את השיר.

- ושאלה אחרונה אך מציקה לי אישית, איך זה שאתם לא משדרות?
שי: "היתה צפיפות באותה תקופה". אורן: "אנחנו מאחדים את כל ערי ישראל, אז
מה, תבטל עכשיו את הכתבה?"