להלן 'הקספרים'

הכינו את הממחטות, כי אני עומד לספר לכם כמה דברים על הרוק הישראלי, וזה לא הולך להיות קל. תבינו, זה לא שקמתי עקום והחלטתי להרוס לכם את הסופשבוע, אבל את מה שעבר עליי בדירה השכורה של שניים מחברי להקת 'מופע הארנבות של ד"ר קספר', אין לי שום כוונה לשמור בלב. קראתי באיזה מדור ייעוץ, שזה לא בריא להפנים. שזה עלול, חס וחלילה, להביא במקרה הטוב אולקוס, ובמקרה הרע, ישמור השם, סרטן. אז למה לי. וחוץ מזה, בדיוק מהסיבה הזאת אני עובד בעיתון, כדי להוציא את הכאבים החוצה. באותה מידה יכולתי לכתוב את 'רמת אביב ג' או להקים להקה, אבל לא יצא. ולמרות זאת כנגד עצת היועצים ותוך כדי סיכון בריאותי אני אתאפק מספר שורות כדי לספר לכם לשם מה התכנסנו. שיחת רקע, כמו שאומרים, שאמורה בין היתר גם להעלות קצת את המורל. ובכן היום יוצא בשירה ובמחולות אלבומה השלישי של להקת 'מופע הארנבות של ד"ר קספר' (להלן 'הקספרים'), לטעמי, להקת הרוק המצוינת בישראל. האלבום נקרא 'הו הו', על שם אחד השירים המופיעים בו, והוא אלבום נפלא. אבל באמת נפלא ואני לא אומר סתם. 'אחלום לנצח', השיר הפותח את התקליט, הוא אחד טובים ששמעתי בשנים האחרונות. שיר עצוב ("גם אם שוב אעצום את עיניי/השמש תזרח, כולם יחיו כאן טוב גם בלעדי"), שמתחפש לשיר שמח. הקספרים שרים את השירף כמו את רוב השירים בתקליט החדש, במין אדישות כובשת של מי שכבר ראו הכול, ויודעים שהעולם הוא מקום די בודד ומחורבן לחיות בו, אבל מצליחים לשמר בו תמימות ילדותית של מי שימשיכו לחלום לנצח. של מי שרוצים לעוף רחוק. שום דבר לא ממש ברור אצל הקספרים, הכול מורכב, דו משמעי, בנוי על ניגודים, מר ומתוק ומופרע. ויש בזה משהו מרגש, ויש בזה המון כוח והרבה כנות ובגרות, ואפילו לא טיפת שחצנות או גימיקים (שקצת הפריעו באלבומים הקודמים). אז אם הכול כל כך טוב, אתם בוודאי תוהים בעודכם נזכרים בפסקה הראשונה, אז מה כל כך רע. ובכן, תשמעו סיפור. את הקספרים הלכתי לראיין בתחילת השבוע שעבר. הראיון התקיים במרפסת דירתם השכורה של שי להב (שירה, קלידים) וצביקה כהן (תופים) במרכז תל אביב. אורן ברזילי (שירה, גיטרה) הגיע באיחור קל. איציק רייזנברג (בס) נעדר, אבל מוסרים לי שהוא עדיין רזה (כזכור, בין האלבום לראשון לשני השיל צביקה מעצמו כמאה קילו). לכל המילים והלחנים בתקליט אחראים להב וברזילי. בכל מקרה, כשנכנסתי לדירה שי שי וצביקה, קיבלתי חום. גם כי זה היה אחד הערבים החמים והמזיעים ביותר השנה, אבל לא רק. האמת היא שלא ככה קיוויתי לראות את אלילי הרוק הישראלים היחידים שלי. שי פתח לי את הדלק בכפכפי אדידס, רק שהם לא היו אפילו אדידס. הוא לבש מכנסיים קצרים, חולצת טריקו, ועל צווארו היתה תלויה מגבת צבאית (המשובצת שמקבלים בבקו"ם), ובה הוא מחה כל רקע את הזיעה מהפרצוף. צמוד אליו היה גליל נייר טואלט, כי הוא קם מצונן. מראה מלבב זה לא היה, תקחו את המילה שלי. צביקה, שעמד מאחוריו, היה יחף, במכנסיים קצרים ובחולצה קצרה פתוחה, וזה לא היה כל כך אכפת לי. אורן, כשהגיע, היה לבוש בסדר עם ג'ינס וטריקו בלוי, אך הרבה לגרבץ כאילו עדת הפשפשים, שתקפה את ג'רי סיינפלד באותה שעה בערוץ 3, תקפה גם אותו. את הבית שהם גרים בו אני לא רוצה אפילו להתחיל לתאר, מפאת כבודם של החברים. בואו נגיד, שאם הייתי רואה פתאום כדורי קוצים עפים ברוח, לא הייתי מתפלא. אלא שלא היתה רוח. אגב, שמעתי שגם מאור כהן גר בחורבה, כך שמצב הרוק באמת רע. בקיצור, אפשר לומר שהיה הרבה יותר מתאים לי לפגוש את הקספרים בסוויטה ממוזגת בהילטון ולראות אותם מעיפים טלוויזיה 28 אינץ' מהמרפסת, כי הם לא שמים על הכסף, וכי ככה כוכבי רוק מתנהגים. זה שאין כוכבי רוק בישראל זה די ידוע, אבל גם לא ציפיתי לשבת כלוא במרפסת קטנה עם מאוורר נייד ולהרוג במו נעלי ה'דיזל' החדשות שלי ג'וק ענק שהתעופף פנימה כדי לפגוש את החברים שלו. כי בכל זאת, הם כבר מוציאים תקליט שלישי ומופיעים. אורן ואיציק, אגב, גרים עדיין אצל ההורים. אורן בחולון ואיציק בהוד השרון. וכך גם אריאל כהן, קלידן בן 16 שמצטרף אליהם בהופעות. קשה להיות להקת רוק בישראל. כמעט בלתי אפשרי. לפני כמה שנים היתה פריחה, חברות התקליטים החתימו להקות צעירות, כולם היו הבטחה גדולה, וזהו. לא הרבה קרה. התקליטים לא ממש נמכרים בהמוניהם, אין כמעט איפה להופיע, וכשיש, אז הקהל לא תמיד מגיע. על אחת כמה וכמה קשה ללהקה כמו הקספרים שלא מביאים תפוחים ותמרים לאף אחד. - אז מה, קשה? אורן: להיות להקת רוק בישראל זה צרות צרורות. קומדיה של טעויות. שי: ברוך גדול. הזכות הגדולה היחידה שיש לך כחבר בלהקה היא שאתה חי על האגרסיות שלך. אין לך דרך לדעת אם מה שאתה עושה זה נכון. אין תרבות רוק. יש ארבעה ששרדו ונוסעים באופל קדט שלהם, וזהו. - בכל זאת, יש הרבה להקות, צריכה להיות איזושהי אווירה. אורן: כולם באותו מצב, שיום אחד אתה מופיע מול 15 אלף איש ולמחרת - מול 15. צביקה: זה אם אתה בכלל מופיע. אורן: לא יוכל לקרות פה כלום. זה מטורף, לדוגמה, הרדיו משמיע דברים מאוד מתונים, שלא מעניינים אף אחד חוץ מאלו שתקועים בפקק, והרבה להקות מושפעות מזה, ואומרות שאם זה מה שמשמיעים, אז זה מה שאני אעשה. שי: אם 'ג'יפ' (שיר קיצוני שעיקרו מין לא קונבנציונלי - א"ב), היה נהיה שיר השנה ברשגת ג', זה היה משנה את פני המוסיקה בישראל, נותן פתח לדברים שקיימים באנשים, והם היו מחליטים להוציא את זה החוצה. צביקה: אבל במקום זה אתה מוציא משהו וחושב קודם כל על השוק. כי בארץ יש לדברים האלו שוק מצומצם של ילדים ונוער שרואים אם.טי.וי. וקוראים עיתונים מחו"ל. זאת מדינה קטנה. - לא קורה כאן מספיק כדי שיהיה אם.טי.וי. מקומי. אורן: אם היה אם.טי.וי. לישראל, היו בוחרים שני אמנים ומשמעים אותם כל השנה. שי: חצי שנה עם רמי קליינשטיין. אורן: וספיישל עם ארקדי דוכין. שי: יש כאן רצון כאילו להנעים את זמנם של האנשים. שינהגו בשקט, שיירגעו. אורן: הרוק הישראלי לא בבעיה, הוא בעיה. הוא תרגיל ללא פתרון. שי: אנחנו נחשבים כמי שמפריעים למנוחת אחר הצהריים, וזה לא היה ככה כשהתחלנו. אורן: אז היתה התעניינות חדשה בלהקות שבאו, היה רצון לקבל משהו חדש, אבל הלהקות עושות פה דברים שנשמעים כמו מה שעשו פה מאז ומתמיד, והכל התחיל לחזור על עצמו. שי: ויש גם את הביקורת. אני רואה בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה גם משהו עם שליחות. המטרה צריכה להיות להגיע לרוק ישראלי טוב, ולא לזרוק ראשים של אנשים לקיר. אנשים עושים מה שהם עושים לפי היושר האמנותי שלהם. לא צריך לשנוא אותם. - זה נשמע לי כמו תירוץ לעשות מוסיקה רעה. הביקורת לא צריכה ללטף אף אחד. תעמידו את עצמכם במקום מבקר, שמקבל עשרה דיסקים מחורבנים ביום. אז ברור שאת התשיעי הוא כבר יעיף מהחלון. שי: אתה צודק, ואני אומר את כל זה בהסתייגות. אבל עדיין הרוק לא מסובסד, זו תעשייה. אז נכון שרוב התקליטים לא טובים, אבל צריך לפרגן לרוק הישראלי בבסיסו. יכול להיות. בכל מקרה כמו שאתם מבינים, אני די אוהב את הקספרים. אהבתי את התקליט הראשון שלהם, זה עם 'שמלה אדומה', 'בואי דינה', 'סקס' ו'לטיסיה', שהגיע לזהב. וגם את אלבומם השני, זה עם 'רדיו ג'ו', 'ג'יף' ו'אהובתי השונה'. לקחתי את זה אישית, כשהוא מכר פחות מ-10 אלפים עותקים (אגב, אתם מוזמנים לגלות אותו מחדש). פחדתי שהם יתבאסו וייעלמו, וישאירו אותי עם מאות להקות רוק צעירות זקנות, שמתחנפות להורים, לילדים או לשניהם גם יחד. חשבתי שישראל צריכה איזו להקה, שלא פוחדת ממים עמוקים. להקה עצבנית, פרועה, אינטלגנטית ובעלת הומור עצמי. להקה שלא דופקת חשבון, שלא יושבת אצל דן שילון שלצידו רבין ויוצאת מין בסדר כזאת (כשהם עשו את זה פעם אחת, אגב, אז דניאלי שמי אמרה שריך לשלוח אותם לעזה כדי להפחיד את הערבים). אהבתי גם אזה שהשמות שלהם לא מופיעים במדורי הרכילות כמו חמי רודנר, מאור כהן או אביב גפן. ואת זה שהכריזמה שלהם היא של כל הלהקה, ולא נשענת על אדם אחד. 'הו, הו' מלא שירים יפים ומלודיים. הסאונד שלו עשיר (הפקה מוסיקלית עובד אפרת, שהחליף את דודי לוי, שעבד איתם על שני האלבומים הקודמים), אבל נשאר נקי ומחודד. 'יותר מדייק, 'מתוק יום הדבש', 'תראו אותי', 'השיר שלי', וכמובן, אחלום לנצח - הם להיטים בטוחים שאמורים לסחוב את התקליט לזהב, אם לא למעלה מזה. בואו נגיד שמי שאומר לא לשורה כמו: "אני הבנתי שלא אהיה כל מה שרציתי, אולי דומה". שורה שאחריה בא הפזמון: "תראו אותי, אני שמח, סתם פתאום/ תראו אותי הכל נראה לי יפה היום", הוא לא בן אדם. אורן אומר שהתקליט החדש הוא כמו לבוא לחבר מאוד קרוב שלך, להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו: "עכשיו תגיד לי מה אתה מרגיש, אבל באמת". 'הו, הו', הוא מה שקספרים מרגישים עכשיו באמת, ובקיצור, אפשר להגיש שיש להם ראייה מאוד מפוכחת (אם כי לא נטולת הומור) על החיים, על מי אני בכלל, מה אני בכלל שווה וכאלה, ולמרות זאת הם החליטו לא לוותר. לא להתפרק מצד אחד, ומצד שני לא להתנפץ אל סלעי הבינוניות המתחנפת. יש לכבד את זה. - נראה לי שאתם יותר מדי חברים, כולם. כל חברי הלהקות, אתם מגוננים זה על זה, מאשימים את הביקורת שהיא לא עוזרת. חסר פה מתחר בין הלהקות שיעלה את רמת היצירה, שיגרום לכם להתאמץ. אורן: כשאנחנו פוגשים אנשים מהלקות אחרות אנחנו בעיקר צוחקים על המצב. בחמישי בלילה תמצא את מיטב הרוק הישראלי שיכור על המדרכה, אתה מבין. עכשיו, תחרות זה עמוק בלב. היא יוצאת בדרך כלל כשמופיעים ביחד. אז כל אחד רוצה להופיע יותר טוב. צביקה: אם אתה נחמה למישהו או אוהב מישהו, זה לא הופך אותה לפחות יצירתי או אגרסיבי. - איפה הילד היא הלהקה הכי מצליחה מבין הצעירים. אתם מעריכים אותם? צביקה: אני מעריך את המוסיקה שלהם, ואת זה שהם לא מוותרים והחזיקו מעמד. - זה נשמע כאילו אתה מדבר על בית זקנים, איזה יופי, החזיקו עוד יום מעמד. צביקה: אוכלים חרא. אתה לא יודע כמה אוכלים חרא. אני מעריך את האנשים, כי אני יודע מה הם עוברים. אורן: יש דבר דגון ברוק הישראלי. אתה מקים להקה, אוכל חרא, וכולם יודעים את זה, וזה הרוק הכי אמיתי בעולם, כי אין לך שום סיבה לעשות את זה. הקשר היחיד בין זה לבין רוק בעולם זה הכלים. כל היתר, מציצות מאחורי הקלעים, חלוקים אחרי ההופעה, זה לא עובד כאן. פה יש כוכבים מסוג אחר, שחקני כדורגל. כדורגלנים, זה המקצוע. שי: אם אתה עושה את זה, זה רק כי אתה מאמין בזה. - ובכל זאת, ריטה ופוליקר וגידי גוב מצליחים למכור. אורן: להקות צעירות לא עושות מוסיקה לכל המשפחה. פוליקר כותב לעצמו וריטה לעצמה והם אולי לא חיפשו את כל המשפחה, אבל כל המשפחה מתקשרת איתם. שי: האמן צריך לעסוק בנושאים לאומיים, הלהקות הצעירות מתעסקות בעצמן. - גם אביב גפן, והוא מצליח. אורן: הוא עושה מוסיקה לכל המשפחה. שי: ומבחינת טקסטים הוא מדבר על החברה בישראל, ראי של התקופה. אורן: שום דבר גם לא ישתנה בעתיד, כי הנוער אוהב גידי גוב, כי זה מה שמשמיעים, זה מה שאתה שומע בצבא. צביקה: באווירה שחייתי בה בצבא 3 שנים שמעת אריק איינשטיין ומקסימום קצת רדיו. פה כל בן אדם מגיע ל-18, ובמשך שלוש שנים הופך למבוגר עם נשק. זה לא כמו ילד באמריקה, שמה שמעניין אותו זה החברה שלו והוא עצמו. - שי ואורן, אתם לא שירתתם בצבא. זה אולי מה שהפך אתכם לקצת שונים, מנותקים מההוויה הישראלית? שי: אני לא מנותק, אבל לא עולה בדעתי לכתוב שיר על חברי כנסת. גם לא שירי גידי גובי, אף פעם לא התחברתי לזה. זה שירי עם. זה לא רוק. זה שירים לשרת את הקהילה בימים קשים. הרוק שלנו לא כזה. אורן: גם 90 אחוז מהלהקות הצעירות עושות שירי עם. - אתם חפים מישראליות? שי: כל מה שעושים בארץ זה ישראלי חוץ מאר אי אם שזה גם ישראלי. מה שאנחנו עושים זה ישראליות מסוג אחר, שתתפוס את מקומה יום אחד. לא כולם צריכים להיות בקומונה ולחשוב אותו הדבר. כל אחד חושב אחרת, זה דור חדש. אולי בעתיד ישראל הולכת להיות נורמלית יותר, כשכל אחד ידאג יותר לעצמו ולמשפחה שלו. אני מזועזע מכל אוטובוס שמתפוצץ, אבל אני לא הולך לכתוב על זה שיר. - זה יהיה נכון להניח שלא תגיעו לדן שילון בראש השנה? אורן: אם יזמינו אותנו נלך, אבל נשב ונגרד בראש כל הזמן. אני בספק אם נדבר יותר משתי מילים. צביקה: אבל אולי נלך ונשחק את המשחק הזה. אתה אומר, כמה אני אשפיל את עצמי, אבל בסוף מתפשר. - מיטב חבריכם עושים את זה. שי: וזה עובד לטובתם ומניב מכירות יפות. אורן: זה לא מוכר, זה רק עושה אותך יותר מפורסם. - וזה רע? אתם באמת עוד לא התפרסמתם יחידים, אלא רק כלהקה. זה לא חשוב לכם? שי: מה הטעם בלהיות מפורסם? בתור להקה אני מבין, אבל בתור בן אדם לא. אורן: מה אתה מדבר, זה סבבה. צביקה: עלי זה מעיק. אני לא רוצה שיראו אותי, נמאס לי. אני לא רוצה שסתם מישהו יגיש אלי ברחוב, יש לי פראנויה. - אהה, אחרי ג'ון לנון זה באמת כבר לא אותו הדבר. תגידו, יש משהו בתרבות הישראלית שמדבר אליכם? אורן: אלי לא. אני לא מתקשר לזה, לא מכיר את זה, זה לא אומר לי כלום. הרבה יותר מעניינת אותי התרבות האמריקאית. שי: יש משהו בלהיות חלק מהתרבות הישראלית, שאתה ממשיך שרשרת כזאת. יש בזה קסם. אבל בראש שלך זה תמיד יהיה לועזי מול עברי, ולועזי יש הרבה יותר. אנחנו מדינה עם רגל אחת בחוץ. יש משהו שמתבשל פה, אבל זה כלום. צביקה: יש כאן רגל אחת, אבל זאת רגל שרק מקבלת. היא לא מוציאה כלום. אבל להיות נער מתבגר באמריקה נראה לי משהו הרבה יותר ריקני. פה יש לך תחושת הזדהות אפילו שלא מרצון. אתה חלק ממשהו. אורן: חלק מהעם עם הזין החתוך. צביקה: פה אתה מרגיש שייך כי יש צבא, ופיגועים, ומזדהים ומכבי תל אביב. אורן: אני הייתי שמח לגדול במקום אחר. - למרות כל הקיטורים אתם הצלחתם מאוד עם התקליט הראשון. חשבתם שאתם הולכים להיות כוכבי רוק, שחייכם ישתנו? אורן: ההצלחה הזאת לא נראתה לנו קשורה לארץ, ואחרי התקליט השני הבנו שזה באמת לא קשור. - נפלתם עם התקליט השני. לפחות מהבחינה הזאת שהקהל לא קנה אותו. זה היה קשה? צביקה: לא חשבנו להתאבד או משהו, אבל זה היה קטע מורכב אחרי ההצלחה והכל. אבל זה מה שהיה, ואנחנו גאים בו ושלמים איתו. זה היה שלב שאנחנו היינו צריכים לעבור, וטוב שעברנו אותו. - היה חשבון נפש? צביקה: אפשר היה או להתבאס או הלפוך את האנרגיה לחיובית, ועבדנו בטריפ היסטרי. היו הרבה עצבים בתקליט הזה. הכנסנו פה את כל האנרגיה של ההתבאסות והפול גז בניוטרל מהתקליט הקודם. כאן הכל בפול גז. שי: זו אולי הפעם הראשונה שעשינו תקליט בעיניים פקוחות. פשוט, באנו ועשינו תקליט. וזה היה כייף. - אז אתם מאמינים בתקליט הזה? אורן: זה אחוש שילינג של תקליט.

חזרה  הדפס  למעלה