ארנבות באמריקה / אליען לזובסקי  

לאחר הקיץ ההיסטרי, ההופעות והמעריצות, לקחו מופע הארנבות של ד"ר קספר
חופשה ונסעו לנפוש בארצו של הדור סאם. הם ביקרו בבית של לנון,
באולפן של גאנז אנד רוזס, בחוף של הדלתות, במועדוני חשפנות ובעיקר ניקו
את הראש לפני האלבום הבא, שאמור לצאת לקראת הקיץ. "לא התרגשנו משום
הופעה שראינו", הם מספרים. אבל מעריצים ניג'סים מתברר שיש גם באמריקה

לקראת סוף ספטמבר הרגישו הקספרים שהמצברים להם מרוקנים. אלבום הבכורה שלהם
הצליח מעל ומעבר למצופה, כלי התקשורת חיבבו אותם והם חרשו את הארץ בהופעות.
ההנראה מההופעות ומהמעריצים, שהייתה רעננה וחדשה בהתחלה, הפכה לאחר חצי שנה
של עבודה מאומצת, למעיקה. בשלב הזה, כמו שאומרים, חייבים לקחת פסק זמן. את
פסק הזמן שלהם הם החליטו לקחת באמריקה. לרובם זו הייתה פעם ראשונה שם,
ולאיציק, הבסיסט, זו הייתה פעם ראשונה בחו"ל בכלל. לקראת סוף ספטמבר הם עלו
על המטוס, ונמלטו מכאן לשלושה שבועות. הטיסה, כצפוי, הייתה נוראה.
שי להב: "טסנו לניו יורק ואחרי כן ללוס אנג'לס, עם חניית ביניים באירלנד.
הטיסה הייתה נוראית. אורן בכלל פוחד פחד מוות מטיסות. אנחנו היינו בסדר.
כשהגענו לשם, שכרנו אולדסמוביל לבנה ענקית, והתחלנו להסתובב. כשהגענו ללוס
אנג'לס היינו מבולבלים. איך שהתחלנו לנסוע, נכנסנו לרחובות שרואים בקליפים
של ראפ. אחרי כן הגענו למלון. די יוקרתי דווקא. כמו כל התיירים היינו גם
בדיסנילינד.
"היה לנו קטע נורא מפחיד בדרך לסן פרנסיסקו. נסענו לשם במשך יומיים, ולא היה
לנו מושג איפה נישן. החושך ירד, היה ערפל מדהים, אני נהגתי, וכולנו חשבנו
שאנחנו הולכים למות מפחד. הכביש לא נגמר, ואנחנו לא רואים מטר קדימה. נכנסנו
לתוך יער, ולא היה לנו מושג קלוש איפה אנחנו. פתאום ראינו מרחוק עיירה שנראתה
כמו עיירה מתוך "אזור הדמדומים". נטושה לחלוטין, בכניסה שלה היה בית קברות
אינדיאני ענק, פועלים ועוד כל מיני אנשים מוזרים מסתכלים עלינו. נכנסנו לתחנת
דלק ושאלנו שם איפה המוטל הקרוב ביותר. אמרו לנו שזה במרחק של 70 מייל. משהו
כמו עוד שעה וחצי נסיעה, ולא יכולנו יותר לנסוע. הגענו לחוף ים מבודד שנראה
כמו שרוצחים שם אנשים, ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו".
אורן: "ידענו שהעיירה מנותקת, כי באמריקה אף אחד לא מעשן. יש שם איסור עישון
בהמון מקומות. בעיירה הזו כולם עישנו. היה ברור לנו שהיא מנותקת. "שיחקנו
שם ביליארד ובאולינג. (שי: "זה מה שעשינו שם כל הזמן"). הכי מצחיק היה, שקמנו
בבוקר, וראינו חוף ים מקסים, גולשים, שמש. פשוט עיירה מקסימה".
שי: "בכלל, סן פרנסיקוק זו עיר מדהימה. היינו ב"אשבורי ווייאט" שם כולם מכרו
מריחואנה ברחובות. ממש אווירה של שנות השישים.
אורן: "אבל סן פרנסיסקו בפני עצמה היא פשוט עיר מדהימה. חצינו את "גשר הזהב",
עברנו את אלקטרז. כל בית שם אחר. רחובות שעולים ויורדים. פשוט עיר יפהפיה".

בקטע של הרוקנרול, הקספרים חרשו את אתרי התיירות הקלאסיים של לוס אנג'לס.
"העיינו ב"וניס ביץ'", איפה שה"דלתות" נפגשו. יש שם קיר ענקי עם תמונה של
ג'ים מוריסון. אמרו לי שעוד מעט ימכרו שם מריחואנה באופן חוקי."
צביקה: "היינו גם ב-"ויסקו א-גוגו", שם "ה"דלתות" התחילו להופיע, וראינו
הופעה של הלקה שקוראים לה "מוצרט", שאמרו לנו שהיא הדבר הבא. לא התלהבנו.
זה ממה לא היה משהו מיוחד".
שי: "כאן בעצם מתחיל הסיפור העצוב של ההופעות. לא ראינו שום דבר יוצא דופן.
לא התרגשנו משום הופעה שראינו. זה היה די מאכזב".
- ומה אחר כך?
שי: "אחר כך טסנו לניו יורק. שוב טיסה נוראה. בעיקרון, כולנו חוץ מאורן
מסתדרים עם הטיסות. צביקה ואני ישנים, איציק מתעסק עם המילונית המדברת
שלו ואורן רועד. הפחידו אותנו שזו עיר נורא מסוכנת. ביום הראשון שהגענו,
פגשנו חבר שהיה שם קודם, והוא לקח אותנו למועדון חשפניות".
צביקה: "זה נחמד, אבל נורא מנוכר. הכי מוזר, שכל החשפניות שם סטודנטיות.
אחת שם לומדת בוטניקה".
- איך אתם יודעים?
שי: "שאלתי אותה".
אורן: "זה נכון, הן באות לעבוד, מסיימות, מתלבשות והולכות. בדרך כלל, אלו
בחורות שבאות מעיר אחרת, למקום שאף אחד לא מכיר אותן, עושות את הבוכטות
שלהן והולכות".
שי: "בכלל, המין שם מאוד מוחצן. היינו במועדון ה"לאם לייט", וראינו דו
מיני שעשה שם הופעה מדהימה. הוא ביצע שירים של דייויד בואי, וקטעים מתוך
"מופע האימים של רוקי". כל חדר שם הוא משהו אחר. בחדר השני היו ריקודים.
כל ריקוד שם נגמר בחצי אורגייה. אנשים נצמדים אחד לשני דרך הבגדים".
- ואתם?
 צביקה: "אנחנו ילדים טובים. עמדנו והסתכלנו".
- פגשתם שם ישראלים? אורן: "פגשנו נוער ישראלי. עד שכבר התנתקנו מהקטע של החתימות, חזרנו
אליו פתאום ב"בום". זה די ביאס אותנו, כי כשנסענו לשם, פשוט היינו אנשים
אחרים. זה היה כל הכיף שבזה. אף אחד לא מכיר אותך, אתה לא חייב כלום לאף
אחד. פתאום הגענו לאנשים שזיהו אותנו. עצר אותנו אפילו איזה כושי אחד,
שזיהה אותנו, וגם כמה ישראלים במלון. כל הנוער שפגשנו שם אמרו שהם מתים
לחזור לארץ ולעשות צבא. הם לא נהנים שם. הם גם הכירו אותנו, יש להם את
הדיסקים שלנו, זיהו אותנו מהתמונות, אפילו שאלו למה הסתפרנו (שי ואורן
הסתפרו קצר). הציעו לנו לבוא להופיע".

צביקה: "היו לנו גם הקטעים התיירותיים. היינו בפסל החירות (שי: "זה
סתם משעמם"), ב"דקוטה האוס", הבית של ג'ון לנון, ובדיוק ראינו את שון
לנון ויוקו אונו. זה היה מוזר, כי בדיוק שאלנו את עצמנו איך הם יכולים
לגור במקום שבו הוא נרצח. האמת היא, שבניו יורק כבר היינו די עייפים,
ורוב מה שעשינו היה לקנות לנו את מה שרצינו, ולהיות במלון. איציק קנה
גיטרה ב-2,000 דולר, קנינו בגדים, "גיים בוי", כל מיני שטויות. אתה
נכנס להלם מניו יורק. בשלושת הימים הראשונים אתה מפחד אפילו לפתוח את
הפה. נפגשנו גם עם האיש שעשה לנו את המיקסים. הוא גם עשה את המיקסים
ל"רובים ושושנים" באלבום הראשון.

- לא שדדו אתכם?
שי: "היו קטעים מפחידים. כל מיני כושים מסוממים, כל אחד שני מטר. גם
נהגי המוניות זה עם מיוחד. כולם שם אחמד, מוחמד וכאלה. אירנים או הודים.
יש שם גם המון סינים. בקושי ראינו אמריקאים. היה שם נהג מונית ששאל
אותי אם אני מישראל, וסיפר לי שהוה היה חבר בארגון "אמל" הלבנוני, ושהוא
היה בכלא הישראלי במשך שלושה חודשים. הוא אפילו הראה לי צלקת. הוא סיפר
שהוא שונא ישראלים, וגם סירב לקחת ממני כסף".

- ומה עכשיו?
"עכשיו עובדים על אלבום שני במרץ. חשבנו להוציא מיני אלבום כבר בקיץ
שעבכר, אבל ירדנו מהרעיון. החלטנו לעשות אלבום שלם. הוא ייצא בקיץ הבא,
והוא יהיה שונה מהאלבום הראשון".