מתביישים להיות שפויים / יואב בירנברג  

בחיים, כמו על הבמה, מופע הארנבות של ד"ר קספר מפגינים עצבנות, ריחוף
וקפריזיות. מסיבות אלה יוצא התקליט השני שלהם רק עתה, אחרי שחברי הלהקה
עם השם הארוך והמוזר הספיקו לריב, להשלים ולעזוב את הארץ באמצע סיבוב
הופעות: "בגלל הקשיים זה התקליט מהשטן, תקליט לא בריא לנו. זה כמו עם
בחורה, שאתה יותר מדי אוהב, עד שאתה כבר מתענה"

כשאיציק רייזנברג, הבאסיסט, אוחז בהגה המכונית, שום דבר לא ימנע ממנו להגיע
כמה שיותר מהר ליעד, גם אם צריך לעלות במומחיות על המדרכה, כדי לאגף מכונית
מעצבנת שנוסעת לפי חוקי התנועה. במקרה של הלהקה שלו, המהירות היא לא בדיוק
התכונה הבולטת של מופע הארנבות של ד"ר קספר. שנה ושמונה חודשים עברו הארבעה
על התקליט השני. הקליטו שירים, העיפו אותם מהתקליט, החזירו וחוזר חלילה.
טירוף, זו המילה. למרות שמופע הארנבות באים ממקומות שונים בארץ, מסלול
יציאתם מהכובע החל בתל אביב. שי להב, 26 (שירה, קלידים וסמפלרים), הגיע
מטבריה. צביקה כהן, 24 (תופים) ממושב לכיש. אורן ברזילי, 21 (שירה וגיטרות),
הגיע מחולון, ואיציק רייזנברג, 21 מהוד השרון. שני האחרונים עדיין ספונים
בדירות הוריהם. מדובר בארבעה חבר'ה בלתי צפויים באופן משובב. גיטריסט וסולן
קפריזיים, באסיסט מרחף באופן פתלוגי. רק המתופף יכול להעניק לעצמו, בזהירות,
תעודת שפיות. דבר אחד ברור, מופע הארנבות של ד"ר קספר לא מתביישים להיות
מוזרים. הם מתביישים להיות שפויים. כשתקליטם הראשון, עם 'בואי דינה' ו'בשמלה
אדומה', הגיח, התחולל סביבו רעש גדול, שהאפיל על כל תקליט אחר באותו זמן.
בכל מקום אפשרי כתבו על הארנבות והגדירו אותם כ"הסחורה הכי חמה בשוק". איפה
הילד, למשל, הוציא באותו מועד את 'זמן סוכר' שלהם, אך כמעט שלא זכו לחשיפה
תקשורתית. הופעותיהם של הארנבות היו מפוצצות וכולם חיכו שאורן ברזילי,
הגיטריסט, יסיר את מכנסיו לקראת הסוף, ויציג לראווה את הארנב שבקדמת תחתוניו,
וגם את מה שמאחורי הארנב הזה. אבל אחרי שנה של הופעות צפופות למדי אזלו
כוחותיהם והם החליטו להפסיק להופיע. שנה של פגרה חלפה והתקליט החדש שלהם
נוחת למציאות אחרת, אולי מבטיחה פחות. איפה הילד הגיעו במהירות לתקליט הזהב
עם 'שדים', חמי רודנר הפך לאישיות תקשורתית מחוזרת ומופע הארנבות קצת נשכחו.

- אתם לא חוששים מקבלת פנים צנועה יותר הפעם?
 ברזילי: "יש אנשים שאהבו אותנו פעם ועכשיו אולי ייתאכזבו, אבל אני מקווה מאוד
שהתקליט יצליח, ואנשים יבינו אותו. אסור לשכוח שבעסקי המוזיקה אנחנו קודם כול
רק בשבילנו. אם אתה לא ממצה את זה, אין לך מה לעשות שם". להב: "הפופולריות
לשמה לא מעניינת אותנו. זה מרכיב חשוב וזה כיף, אבל בסופו של דבר כתבות או
השמעות ברדיו לא גורמות לך להיות מאושר, אלא הדברים שאתה עושה ומאמין בהם".
התקליט השני כדוקמו, אינו נושא שם. זהו תקליט קונספט, קשה יותר לעיכול, שמצריך
מספר הקבות כדי להבין אותו כמו שצריך. שילה, הדמות המרכזית שבו, מגיעה לארץ
נטולת רגשות אחרי שלקתה בקומה ועוברת שם בלא מעט תחנות, כשכל אחת מהן מהווה
תכונה באופיו של האדם. שילה היא בעצם שי להב, אורן ברזילי, צביקה כהן ואיציק
רייזנברג, חביר הלהקה. המסע המפרך שעברו בדרך לתקליט דומה, בלי שתכננו, למה
שעברה שילה. גם הם חפרו עמוק עמור בדרך אל האושר. התקליט נעשה באקסטזה, כפי
שניתן לצפות, כשהרכב השירים הושלם ממש על קו הגמר. דודי לוי, המפיק המוזיקלי,
מילא את תפקיד האמא במסירות רבה. אבל למרות המתחים והמשברים בין הארבעה,
הידיעות ביניהם דווקא העמיקה. "בגלל הקשיים זה תקליט מהשטן", אומר ברזילי.
"זה תקליט לא בריא לנו. זה כמו עם בחורה. אתה יותר מדי אוהב אותה, עד שאתה
כבר מתענה. משהו פה כבר לא אנושי. מעבר ליכולת ההבנה של בנאדם רגיל".
- אחרי תקליט נוסף כזה מישהו מכם עוד יתאשפז?
 "בהחלט. זה היה נורא קשה. כולם נכנסו לאווירה הזאת. גם דודי (לוי, המפיק
המוזיקלי) ורונן (בן טל, מנהל הלהקה).
- היו רגעים שנמאס לכם אחד מהשני?
 להב: "זה קורה לכל אחד כמה פעמים ביום. מספיק שמישהו מעצבן אותך. מצאנו
עם הזמן דרך לדבר אחד עם השני על כל דבכר. אנחנו ארבעה אנשים נורא
דומיננטיים". ברזילי: "כשיש הופעות, כיף לנו. זה הדבר הכי יציב. כשאנחנו
לא מופיעים, הביטחון יורד לנו מאוד. יש מין ערפל כזה. כשיש תקופה של
ריבים, אני אישית לא מסוגל להמשיך. אין לי אישית כוח להתמודד עם מצבים של
בעיות, כי אני סובל מעצמי מספיק. אם אתה לא מסתדר עם הלהקה, זה משגע לך
את השכל, מביא לך מחשבות מטורפות.
- ישנם רגעים בהם חשבתם שהלהקה לא תחזיק מעמד?
להב: "בהחלט. יש בינינו כימיה בתדרים מאוד גבוהים. לפעמים אני מרגיש כמו
בלבה רותחת. כל הזמן הכל מבעבע בלהקה. כל יום אתה יכול להיזרק ממצב רוח
למצב רוח. מערכות יחסים משתנות משנייה לשנייה".
- למשל?
ברזילי: "לפני שבועיים לא היית מוצא אותנו כמו עכשיו. איציק ואני בקושי
דיברנו. זה מה שגורם להפתעות הן מבחינת המוזיקה והן מבחינת ההופעה על
הבמה". להב: "כשאורן ואני התחלנו להופיע בפאב 'העלייה השנייה', היינו
נורא תמימים. שנינו באנו מקטע של הכי חרא בחיים. כל אחד מהסיבות שלו.
הייתי בטוח שאם 'הד ארצי' מחתימים אותנו, זה האושר הכי גדול בחיים. אבל
אתה עובר את זה, ממשיך הלאה. הכל הפוך לדברים ארציים. זה כמו גיבור
בסרט, שבשביל להשיג את הבחורה, מתחפש למישהו אחר, ואז הוא אומר: 'רגע,
אבל היא לא התאהבה בי, היא התאהבה במישהו אחר'. במקרה הזה, זה הייתי אני,
אבל עוד לא עיכלתי שזה אני".
- בטח ההצלחה גרמה לך להיות פתוח יותר לאנשים
להב: "עדיין יש בחיים שלי קטעים שבהם אני חסר ביטחון, ביישן. אתה חושב
שאם אתה בלהקה מצליחה, לא תצטרך למצוא חן. אתה חושב: 'אם אהיה בלהקה,
לא אצטרך להתחיל עם בחורה, היא כבר תכיר אותי'. גם אם זה קורה, אתה מגלה
שזה כבר לא מעניין אותך. אתר אומר: אני לא יודע עם היא מתחילה איתי בגלל
מי שאני או בגלל מי שהיא חושבת שאני. אני נשאר בסופו של דבר עם ההרגשה,
שאם אני רוצה למצוא לעצמי מישהי, אני צריך להשיג אותה".

מהארבעה, כהן הוא היחיד ששירת בצה"ל, ועוד בשריון. ברזילי ורייזנברג
אפילו לא התגייסו. להב, התגייס, אבל השתחרר מהר.
להב: "עזבתי את הצבא אחרי שנה, כי לא יכולתי יותר. זה היה לחיות או למות.
בגיל 18-17, הייתי הרבה יותר אלים. סבלתי מדיכאונות. זה לא היה אצלי קטע
אידיאולוגי. הייתי קרוב מאוד להתאבדות. הגעתי לגבול של מה שאני יכול
לסבול. לכן היום אני, יחסית, יותר רגוע. "אחרי התקופה הקשה ההיא שבה
רציתי להתאבד, הכול נהיה קטן. כל מיני דברים שמטריפים אנשים אחרים בלהקה,
בכלל לא מזיזים לי. אני אומר: 'בסדר, נו, אז מה?' מאז שהגעתי ללהקה,
הצלחתי להעביר שנתיים וחצי מהחיים שלי בלי להרגיש, שאני לא עושה כלום.
הלהקה היא הדבר הכי טוב שקרה לכל אחד מאיתנו בחיים".
- והביטחון העצמי שלך השתפר?
 להב: "כן. שנתיים קודם יצא לי לדבר עם שלושה אנשים. פתאום, בשנה אחת, יצא
לי להכיר איזה אלף איש אישית. אתה מכיר המון המון אנשים, ופתאום כולם
רוצים לדבר איתך".
- גם אורן השתנה?
כהן: "הוא קצת יותר עצוב. כמו כולנו".
- במבט חטוף, צביקה נראה הכי נורמלי.
כהן: "על פני השטח". להב: "כולנו מטורפים".
את רוב שירי התקליט כתבו ברזילי ולהב. על רובם גם עבדו ביחד. רייזנברג
וכהן התכבדו בשיר אחד כל אחד. המילים בנויות לא פעם באופן אסוציאטיבי.
מצריכים עיון חוזר כדי להבין אותן.
ברזילי: "היה לי קשה נורא לכתוב. אני פשוט כותב נורא לא ברור. אני מעדיף
לצרוח מאשר להגיד לך משהו. למדתי להעביר צרחות במילים. להעביר זעם בסיסי
במילים, שהן זועמות באיזשהו מקום".
- זעם על מה?
"על חוסר יכולת ביטוי בסיסית של ילד. אני בטוח שאתה לא מבין על מה אני
מדבר. האמת, כשאני גומר משפט, אני לא זוכר מה אמרתי, וגם לא הבנתי בדיוק
מה אמרתי. זה זורם אצלי. נורא קשה לי להעמיס דברים על המוח. בדרך כלל יש
לי סימן שאלה, אם אתה מבין בכלל שאני אומר לך שלום. זה לא עניין של ביטחון
עצמי, זה עניין שאני לא מבין מה אני אומר לך. אני שוכח. אני מבטא בשירים
את מה שאני מרגיש".

מתוך אותו חוסר ביטחון שותל ברזילי כמעט בכל משפט שני, את רצף המילים
"אתה מבין", למרות שדבריו, נהירים מלכתחילה. "אני יודע איך אני יכול לפרוק
את זה", הוא אומר. "יש קטעים בהופעה, שאני מרגיש איזשהו זעם, ואני מסתכל
על שי ופתאום אני מוצא את שי במין אטרף ואני רואה את הבנאדם כאילו הוא לא
יודע מה לעשות עם עצמו. כאילו אם אני אתקע בו סיכה, הוא יתפוצץ. אתה אומר:
'בוא הנה, בלהקה הזאת מבינים אותי', אז אני הולך ודופק את הראש במגבר".

- במה מתבטא חוסר הקומינקציה שלך:
ברזילי: "תראה, זה לא טמטום. שי, תסביר לו", הוא פונה ללהב, בניסיון להיות
ברור יותר. "אם הייתי יכול להסביר לך, לא היתה לי בעיה. זה מלחיץ אותי.
די. זה פשוט חוסר אפשרות בסיסית לבטא את מה שאני רוצה להגיד בדיוק. עדיף
לי להתבטא בהזיות. אם זה הרס של דברים, אם לקחת פטיש ארבע מאות קילו ולשבור
בניין. כל מיני דברים נורא קיצוניים". להב: "אם הוא היה יותר חזק, הוא היה
מרביץ לנו. היינו הולכים מכות". ברזילי: "זו אלימות שלא חייבת להתבטא רק
באלימות. היא יכולה להתבטא בנגינה, בשירה, בכתיבת טקסטים".
- אם היו נותנים לך להתפרץ, היית בנאדם אלים?
ברזילי: "לא. ככה זה כל הלהקה. בוא נקח את השיר הכי מטורף, 'רדיו ג'ו'.
בהופעה כולם יורדים עליו עם הזעם הכי גדול. אני מייצג במקרה הזה ארבעה
אנשים". כהן: "כל אחד מהלקה קצת השתגע בשנתיים האחרונות, לכן התקליט הזה
קצת שונה מהתקליט הקודם. מה שאתה מבין מהתקליט הזה הוא בערך מה שעבר עלינו.
הוא מתחיל במשהו גדול. לאט לאט נהיה יותר עצוב. באיזשהו שלב הוא נרגע יותר,
ממשיך הלאה".

בספטמבר 93', מבולבלים ומותשים, ארזו מזוודות והמריאו לחודש לארה"ב, להתרחק
מהבועה. כהן: "בסוף הקיץ אמנו לרונן: לא רוצים יותר שום הופעה. כלום. הוא
התווכח איתנו, הרבה אנשים ישבו לנו על הראש, אבל אמרנו לא. לקחנו את הדברים,
ונסענו לחודש לאמריקה. שם הכרנו אחד את השני מחדש. עד אז הכרנו אחד את השני
רק מעבודה, הופעות או בילויים. פתאום אתה רואה את הבנאדם ביומיום. אתה גם יותר
מבין אותו ויותר סולח לו". שלוש פעמים נפגשנו, ובכל פעם הם שלפו שפן חדש
מהכובע. בצילומים לכתבה הם ביצעו את זממם בבובת מין מתנפחת, אבל לא הפגינו
כישורים סקסואליים מיוחדים. רייזנברג הודיע שזה מגעיל וחיבק אותה, כמו שמחבקים
את מלאך המוות. ברזילי שמר על מבע סר וזועף רוב הזמן. דווקא להב וכהן היו
קומוניקטיביים קצת יותר. למחרת, בסלון משפחת ברזילי, הם התגלו כאנשי שיחה
פתוחים, מרתקים ולבביים. אלמלא הומצאה כבר הפינה המיתולוגית 'ימי איציק',
יכול היה איציק רייזנברג להיות גיבורה האולטימטיבי. עם צאת התקליט הקודם,
הוזמנה הלהקה ל'בוקר טוב ישראל', כדי לספר לעם היושב בציון על עוללות התקליט.
הם הגיעו לשם טרוטים ועייפים. "אנחנו מאוד מעריכים את הקהל שלנו, שהוא מאוד
נאמן", אמר ברזילי. ורייזנברג צייף בפעם הראשונה והאחרונה: "כמו כלב".
רייזנברג הוא לרוב השתקן שבהם. גם כשהוא מדבר לא תמיד קל להבין אותו. מדי פעם
הוא תפוס ענק ומתנתק. "איציק הוא עולם בפני עצמו. בנאדם שצריך הרבה זמן כדי
להבין אותו", מעיד כהן.
- איציק, מה אתה בלהקה.
רייזנברג: "אני הבעייתי".
- למה אתה הבעייתי בלהקה?
"לא יודע. אני מבולבל. הלהקה לא גרמה לי להבין יותר טוב מה שאני רוצה. פעם
כמעט העלינו את חדר החזרות בלהבות. היתה שם במה וישבנו ועשינו מדורה. פעם
זרקתי מזכירה אלקטרונית מהחלון, ובפעם אחרת שברתי את הקומפקט דיסק והווידאו,
כשלא הצלחתי לתקן אותם". כהן: "איציק הוא סיפור בפני עצמו. איציק עומד למעלה
בחללית ומוריד כאפות לכולם. אבל כמה שהוא בחללית, הוא עמוד תווך. איציק הוא
המשגיח. הוא יכול להיעדר כמה ימים, ואז להגיע פתאום ובמילה אחת לשנות הכל,
כי הוא פשוט רואה דברים נכון".

לעומת הרבה להקות שמקדמות את תקליטן בהפגנות שרירים תקשורתיות, מופע הארנבות
פורסים את החולשות לעיני כל. להב לא חושש לאזכר את שיפוץ האף שעבר, רייזנברג
מדבר בגלוי על 40 הק"ג שנשרו ממנו, וברזילי מגלה משהו על הפחד הטמיר ממעליות
וממטוסים. קצת מוזר לגבי בנאדם שמתגורר בבית הוריו, במרומי הקומה התשיעית.
משקלו של רייזנברג הצטמצם בשנה וחצי האחרונות מ-105 ל-65 ק"ג. "כל בנאדם
שמן רוצה לרזות", הוא נדרש לסוגיה. "לא כל כך נעים להיות שמן. אם אתה לא אוהב
איך שאתה נראה, וצריך לראות את עצמך כל הזמן, זאת סיבה מספקת. פשוט התביישתי.
הכול עניין של כוח רצון".
- לכן השינוי הקוסמטי באף?
להב: "בהחלט. אתה יודע איזה גונזילה הייתי פעם?"
- ומה עם אורן?
ברזילי: "יש לי פחד מדברים, שהם לא על האדמה. עכשיו אני עולה במעלית שלנו,
אבל חצי שנה עליתי ברגל תשע קומות, כי פחדתי שכל החיים שלי אני אשאר במעלית.
כשנסענו לארה"ב לא ישנתי 18 שעות. טסנו מתל אביב לניו יורק ומניו יורק ללוס
אנג'לס רצוף. בשלב מסויים כתבתי פתק לטייס עם עצות".
ביום שלישי בערב הופיעו הארנבות במופע אקוסטי בהארד רוק קפה. יומיים קודם עוד
הגירו זיעה בחדר חזרות תל אביבי. הם עדיין שומרים על הייחוד שלהם. מוזיקה
עצבנית, אגרסיבית, שהולכת עד הקצה. התחושה היתה שהדרך החדשה, סלולה או לא,
היא הדבר שגורם להם, כרגע, אושר יותר מכל דבר אחר שהם יכולים להעלות בדמיונם
הפרוע.