מי שמכיר אותי יודע שהדברים המניעים אותי בחיים הם מוזיקה ופיצה. השילוב הנ"ל הינו דרך חיים מוכרת במחוזות הרוק'נ'רול, למעשה די קשה לי לראות להקות דגולות כדוגמת הרמונז מתקיימות ללא המרכיבים הללו.

הרומן שלי עם הרוק נ' רול החל בגיל צעיר מאוד וכנער מתבגר הפכתי לחובב רוק כבד מושבע. בשנות השמונים להקות כמטאליקה ומגאדת' היו פופולאריות בישראל ובחולון בפרט כמעט באותה מידה ששמו של שלום חנוך שגור בפיות אזרחי אוזבקיסטן.

לכן לא קשה לתאר מה רבה הייתה הפתעתי כאשר הזבן בסניף סוקולוב של הפיצרייה הנודעת לכל חולוני מהשורה, קאסה דל פפה הגיש לי משולש בעודו לובש חולצת מגאדת' רשמית. כמובן שהאינסטינקט הבסיסי שלי היה להדביק תווית של מתלהב על הבחור שבוודאי הדודה שלו הביאה לו את החולצה מחנות תיירים מניו יורק סיטי. לתדהמתי הבחור הכיר את כל הלהקות שדיברתי עליהם ועוד כאלה אחרות כמו להקה קטנה ואלמונית מלוס אנג'לס בשם הרד הוט צ'ילי פפרז. כבר הזכרתי את השילוב המנצח של פיצה ורוק?

הבחור בעל רעמת התלתלים התגלה כגיטריסט בעל יכולת הבעה בלוזית מדהימה ויותר מזה- חבר אמיתי כן ונאמן.

EMאף, או בכינויו אורן ברזילי בערוב הימים, הקים עם שי להב הידוע גם כ-MC Nose את מופע הארנבות של ד"ר קספר. כאשר הפך מופע הקברט ההזוי שלהם ללהקת רוק בהרכב הקבוע שכלל גם את איציק החוגלה וצביקה הרמזור, קרה דבר מדהים- כל חבר בלהקה הביא גם את חבריו הקרובים וחוץ מהלהקה נולדה גם חבורת מופע הארנבות של ד"ר קספר בעלת הווי משותף ורבגוני.

החבורה בילתה בצווותא מדי יום ולכל אחד היה תפקיד מוגדר: עידו סהר היה עוזר במה ולימים הפך למנהל ההצגה של הלהקה ואחראי על הסמפלרים, רן גולני היה צלם הלהקה, ובתחילת הדרך כאשר הלהקה עוד הופיעה במקומות קטנים שמשתי כנהג ודוגמן.

למרות שהלהקה הפכה ללהקת ענק בקנה מידה מקומי כולנו ובמיוחד חברי הלהקה המשיכו להתנהג כרגיל, בנסיעות להופעות הרחוקות ההווי רק גדל, בפורים הארנבות הופיעו בבוקר בחולון, מיד לאחר מכן נסענו לבקעת הירדן משם הברחנו כמות עצומה של פרחים מבית הקירור שהיה סמוך לאולם, משם המשכנו לרוקסן- כשאנו ממלאים את הבמה בפרחים חלקלקים, נשאתי תפילת הודייה לאל שאינני חלק מהלהקה עצמה וסכנת ההחלקה אינה חלה עלי.

כחבורה היינו מגובשים במיוחד כאנשים בעלי אופי יצירתי כזה או אחר, חיפשנו ריגושים וחלמנו לחיות את חיי הרוק'נ'רול בארץ בשלום ובשלווה, אם מישהו היה נקלע לצרה היינו בורחים כולם ביחד.

במהלך העבודה על האלבום השני של הלהקה, נראה היה שהחבורה איבדה מקסמה (או שלכולם נמאס ממני?) ונדמה היה שהחבורה המורחבת הלכה ונעלמה. תהליך זה כנראה רק שיפר את הכימיה של הלהקה עצמה, שלדעתי הוציאה את אחד האלבומים הטובים ביותר שאי פעם יצאו בארץ. באותה תקופה (1994) עזבתי את הארץ ומאז שמרתי על קשרי חברות הדוקים עם חברי החולוני שכללו ביקורים רבים במעונו החדש מצידה השני של היבשת החדשה בה גרנו.

אסף בר-לב, מרץ 2003