ערב אחד בשנת 1992, הלכנו, אסף שריג, אורן קפלן ואנוכי, למועדון רוקסן למסיבה של עיתון 'העיר'. זה היה יום חמישי, ובתקופה ההיא היה זה אך טבעי לצאת לבלות ברוקסן, להתחכך בברנז'ה המתהווה,להכיר אולי איזו להקה חדשה וללכלכך עליה.

כשנכנסנו, שמענו משהו שהעיף אותנו. המקום היה מלא ולפי איכות הסאונד הפצצתית היינו בטוחים שמדובר בדיסק של להקה חדשה שמעבר לים. המקום היה מלא וצפוף, אבל כשפילסנו את דרכנו והתרגלנו לאווירה, נדהמנו להיווכח שעל הבמה עומדת להקה ומנגנת כמו שאף להקה ישראלית לא ניגנה אף פעם לפניה (וגם אף פעם אחריה). עוד לפני שקלטנו את השירים ואת האיכויות הלהיטיות החד פעמיות שלהם, מה שהרס אותנו היה הגרוב, אחחח, הגרוב ההוא. ואחרי הגרוב המדבק בא השואו. באותה תקופה זה היה לא פחות מלא יאומן שלהקת רוק ישראלית תיתן שואו מוחצן ומדוייק כל כך, החל מהחולצות המשובצות, דרך תנועות הידיים, וכמובן מופע הסטריפטיז של אורן ברזילי בשיר "סקס" כמדומני. אסף שריג ואני הורקנו מקנאה- אנחנו היינו להקה הרבה יותר ותיקה ומבוססת אבל החבר'ה האלה פשוט ניגנו ונראו יותר טוב מאיתנו, נקודה.

מה שבאמת אפיין את תור הזהב של הרוק הישראלי אז הוא עצם קיומה של סצינה אותנטית. מהר מאד התיידדנו עם הקספרים והתחרינו איתם תחרות ידידותית עם פירגון הדדי. הם קינאו ביכולת שלנו (שאז ראינו אותה כחיסרון) להיות יותר 'ישראלים', ואנחנו ערגנו לסינכרון הכל כך טבעי שלהם עם מה שמתרחש מעבר לים- מחוז כיסופיו האמיתי של הרוק הישראלי. מאז אותה הופעה הקריירות של שתי הלהקות הלכו ממש במקביל- הוחתמנו במקביל בהד ארצי והוצאנו את אלבומי הבכורה שלנו באותו סוף שבוע, במרץ 1993 (יחד עם עוד מתחרים רציניים- כנסיית השכל). כל פסטיבל (והיו הרבה כאלה אז) היינו יחד איתם ב'בק סטייג', עולים אחריהם או לפניהם. מה שהדהים אותי הוא שחל אצלנו היפוך תפקידים משעשע בין הבמה לירכתי הבמה. בעוד שקספר נתנו על הבמה שואו קרקסי ומהוקצע ,כמעט ברמת הברודוי מיוסיקל'ס, הרי ש'באזרחות' ,לפני ואחרי העלייה לבמה הם היו חבר'ה די דכאוניים ,שלא לומר נרגנים משהו; בעוד שאנחנו היינו עליזים וקלילים כשלא הופענו, ועל הבמה שידרנו יותר זעם ומלנכוליות. שי ואורן סבלו תמיד מאיזו הצטננות; איציק היה ביישן מאד, אבל היה המצחיקן שלהם; ולצביקה היתה תמיד הבעה כזאת של "מה לעזאזל אני עושה כאן בכלל בכל הרוק'נ'רול הזה?"... אבל כאמור, מהרגע שהם עלו לבמה אף אחד לא היה יכול לקחת מהם את מה שהיה להם, ומה שהיה להם היה חד פעמי בתולדות הרוק הישראלי. הם פשוט ניגנו הכי טוב ונראו הכי נכון ועוד עשו את זה בעברית!

לא אכחיש שממש בער לי להתעלות עליהם ולעקוף אותם מתי שהוא. אנחנו לעומתם היינו האנדר דוג. האלבום שלהם הצליח בהתחלה הרבה יותר משלנו והילדים פשוט השתגעו עליהם. אבל כמו שקורה כל כך הרבה במקומותינו, מה שהרס אותם היה הניסיון שלהם להתקדם ליצירה יותר מורכבת ופסיכדלית באלבום השני. הקהל לא אכל את זה, וחבל, משום שאני עדיין מאמין שהאלבום השני שלהם הוא פסגת ההישגים שלהם. באלבום הזה נפרשה המניפה של היכולות והוירטואוזיות שלהם והם ויתרו בו על הדאחקה שקצת אפיינה אותם לטובת אמירה עמוקה ומורכבת יותר. קספר לא היתה להקה שיכלה לשרוד על במות קטנות. הסאונד והאקסטרווגנטיות שלהם לא הלמו את הלוגוס ומקומות שכמותו שהחליפו באמצע שנות התשעים חללים גדולים יותר דוגמת הרוקסן. הרוק הישראלי שב והתכווץ למימדיו הטבעיים ומימדיו הטבעיים לא יכלו להכיל יומרה ושואו כמו של מופע הארנבות של דוקטור קספר. באלבום השלישי הם ניסו לחזור לשורשי הפאן ולנפק להיטים, אבל אז, למרות שירים אדירים כמו "אחלום לנצח" ו"תראו אותי" , הקהל הישראלי הפנה עורף לרוק המקומי. אותו קהל מאד נהנה (ונהנה עד היום) כש"תראו אותי" משודר ברדיו, אבל זה לא גרם לו ללכת לרכוש תקליט או לקנות כרטיס להופעה.

את שי להב פגשנו כמובן שוב, בפאזה היותר פופית שהוא אימץ מאז, כשהוא חבר אלינו באלבום הרביעי שלנו כמפיק וכקלידן. משיחות ארוכות שהיו לי איתו אני חושב ששי חש שהוא קיבל סטירה כואבת מהרוק ויש בו משהו חתרני (ספק מודע אולי) כנגד אותו 'רוק' ,בניסיון שלו ליצור פופ ניצחונות סינתטי מלהטט עם להקת בננים נוסח היי פייב. במבט לאחור, אני מאמין שמופע הארנבות של דוקטור קספר היו תוצאה של שילוב מנצח בין הפופיות האובססיבית של שי, זאת שמחפשת תמיד את הלהיט האולטימטיבי, לבין הרוקיסטיות הלא מתפשרת והאמריקאית באופייה של אורן ברזילי, שבא ממחוזות יותר מטאליים וכסחניים; בסיוע של צביקה ואיציק, חטיבת קצב מהטובות שנשמעו כאן, הם יצרו משהו חד פעמי ומאד מקורי- שילוב של פסיכדליה מנצ'סטרית עם פאואר סיאטלי מתובלן במורשת 'אסטה-אסטה' עמומה של להקות צבאיות ישראליות. אולי זה היה טוב מדי בשביל הארץ הזאת.

לפני כשלוש שנים ראיתי פתאום את אורן יושב באיזו מאורה תל אביבית. ניגשתי אליו בשמחה ושאלתי אותו למעשיו. ברברנו על הא ועל דא ואז שאלתי אותו אם מעניין אותו לנגן. הוא העווה את פניו בגועל ואמר שממש הדבר האחרון שבא לו זה לנגן. כנראה שהסטירה שהוא קיבל ממה שנקרא הרוק הישראלי עדיין כאבה לו מדי. אבל זה לא משל על הרוק הישראלי זה רק געגוע לא חולף לאחת מהלהקות הכי טובות שהיו כאן ושלי היה העונג להתחרות בה ולהתפעל בקנאה מהיכולות שלה.

חמי רודנר, מרץ 2003